רגע מוזיקלי

יש לי חוב עתיק לאור מ-"זנב לאריות". הבעיה היא שהוא רוצה ממני רגע מוזיקלי משמעותי, ואני לא מצליח לבחור. אז אני מערבב שני ממים שונים, ומציג לכם חמישה רגעים מוזיקליים שהשפיעו עלי.

  1. כמה זקן אני? מספיק כדי שהקניות המוזיקליות שלי יתחילו בקלטות. לפני איזה טיול שנתי רצתי לחנות התקליטים (אחת משתיים שהיו אז בעיר) וקניתי את אוסף הלהיטים של Erasure. זו היתה תקופה כזו, אל תעשו לי דרמות. שמעתי אותה כל הטיול בווקמן המגניב שלי. את החולשה הקטנה שלי לוינס קלארק אני שומר בסוד, ומאוורר אותה רק לפעמים. אני צריך להזכיר את התקופה המעולה שהיתה אז למוזיקה פופולרית, ושהייתי מאזין קבוע למצעד הלועזי ברשת ג', עם עופר נחשון המגיש ורז ניצן העורך. זה נכון שהחתרנות שלהם התמצתה בהשמעת קטעי דאנס וטכנו אקזוטיים ביבוא אישי מהולנד, אבל תסתכלו בלוח השנה המוזיקלי שלכם על השנים 91-92 ותראו כמה דברים טובים עשו אז.
  2. אבל הנטיה המוזרה שלי למוזיקה מסחרית וקלישאית קלות התחילה כנראה עם התקליטים של Boney M והפסקול של Saturday Night Fever שהסתובבו על הפטיפון לפני שהרשו לי לגעת בו. לפחות זה אוזן על ידי תקליטים ברזילאיים של הרכבים כמו Milton Banana Trio. אין כמו בוסה נובה.
  3. מתישהו בתקופת חטיבת הביניים ניסו להסביר לי כמה פינק פלויד מעולים. הבעיה היא שנותנים לבנאדם דברים כמו A Saucerful of Secrets והוא לא יכול להתמודד עם זה. הכל השתנה כשלקחתי את הדיסק הזה, שיש לו על העטיפה שני אנשים לוחצים ידיים, ואחד מהם בוער! במשך תקופה ארוכה החזקתי בדעה ש-Shine On, You Crazy Diamond, על תשעת חלקיו, הוא היצירה המושלמת ואין טעם להקשיב למשהו אחר… זה עבר לי (אבל לא לגמרי).
  4. עוד מצלקות שנת 1992: אחרי שכל העולם ואחותו הוציאו אלבומי גראנג' רועשים, אחרי שפרל ג'אם ונירוואנה כבשו את העולם, אחרי שכל התיכוניסטים עברו ללבוש ג'ינס וחולצות פלנל, באו R.E.M ועשו את ההיפך: אחרי Out of Time השמח, הם הוציאו אלבום עגום ומופנם, שעוסק במוות, אבל ואובדן. Automatic for The People קראו לאלבום הזה, ואני שמעתי את הקלטת עד שהסרט נשחק לגמרי ונקרע. ואז קניתי דיסק שעדיין מסתובב אצלי במערכת באופן קבוע.
  5. החדר שבו ישבתי, בפקודה, היה כזה שהכריח אותי לשמוע מוזיקה מזרחית ולאהוב את זה. זה ממש לא מצער אותי. יש הרבה יוצרים טובים ומוזיקה מעניינת בתחום הזה, אלא שהם הולכים לאיבוד בים של זבל מסחרי ואלבומים שמפיקים תוך שעתיים לזמרים בשקל וחצי. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על השכן שלי מהחדר ליד, שדווקא סבל מאוד מהמזרחי. ולכן הוא השקיע 2-3 משכורות צבאיות בזוג אוזניות איכותי (Koss, אם אני זוכר נכון) ויום אחד הוא נתן לי לשמוע איזה דיסק חדש. אתה בטוח מכיר אותם, הוא אמר לי, זה אלה ששרים את "קריפ". נו, טוב, אמרתי, ניתן צ'אנס לאוקיי קומפיוטר הזה. והשאר היסטוריה.

במקום להזמין אנשים ספציפיים אני מזמין את כל מי שרוצה לכתוב על רגע מוזיקלי אחד (או חמישה). ותעשו לכאן טרעקבק וככה אני אקבל דירוג נורא גבוה בגוגל. מואהאהא.

הערה מנהלתית: הבלוג שודרג לוורדפרס 2.5. עוד לא החלטתי אם כדאי להוסיף אווטארים או לא, למרות שנכנעתי ועשיתי לעצמי אחד. חוץ מזה, כותרת חודש אפריל עלתה להנאתכם. הקודמת עברה, כמו תמיד, לגלריה.

12 תגובות בנושא “רגע מוזיקלי”

  1. יווו, אירייז'ר! הייתי בת פחות מעשר כשיצא אולווייז, ושנים חיפשתי אותו לפי קטעים שזכרתי מהקליפ.

    רגעים מוזיקליים משובחים אחד-אחד.

  2. אני כל כך נבוכה כשאני קוראת את התיאורים האלה.

    הקלטת הראשונה שלי הייתה של take-that. המוכר בחנות המליץ כשראה את הילדה המלווה באמה.

    דווקא חייתי בתקופות הנכונות כמעט לגמרי. יכולתי להינות מכל הטוב הזה בזמן אמת. לשמחתי אני לפחות נהנית ממנו בדיעבד, לאחר שזכיתי לכמה ידיים מכוונות מבורכות. בעיקר של חברתי לספסל הלימודים בתיכון וקלטת האוסף שלה שגרמה לי לומר "עוד" ולהתחיל לרצות להיחשף למוסיקה. אחריה כבר מצאתי מקורות השראה.

    האם "ילדים" בימינו עוד מערבבים מוסיקה זה לזה? לי יש התחושה שגם בתחום הזה יותר אנשים משחקים במוך הפופיק של עצמם מאשר באמת טורחים להשתתף, גם אם יש במקומות מסויימים תוכן לשיתוף (ועם המרדף אחרי "זכויות היוצרים", זה קשה לשתף טעם מוסיקלי).

  3. אני חושב שבימינו זה נהיה הרבה יותר קל. לשבת עם טייפ דאבל קאסט ולהרכיב מיקסטייפ דורש הרבה השקעה, צריך ממש לאהוב את השירים בשביל לעשות את זה. היום הילדים (וגם אני) מסתובבים עם טלפון מוזיקלי ושולחים קבצי mp3 אחד לשני עם הבלוטות'. המחיר הוא, כמו שכתבתי פעם, שפורמט האלבום מת כמעט לגמרי, ואנחנו נשארים עם שירים שטחיים שמנסים להיות להיטים כדי להרוויח כסף. חבל מאוד, כי אלבומי הקונספט, אלה שאפשר לשמוע גם שלושים שנה אחרי שיצאו, כבר כמעט לא רואים יותר.

  4. ממש לאהוב את השירים ולקוות שהכפתור של הרקורד לא יקפוץ 10 שניות לפני סוף השיר.

    (אה, האיש הבוער על העטיפה. תחילת הסוף של פינק פלויד [סוף הסוף, האמת; כל מה שהם הקליטו אחר כך נע בין משעמם לגרוע])

  5. 'החומה' אולי נחשב לתקליט של תיכוניסטים, אבל אני מאוד אוהב אותו. ותיכוניסטים ממילא שומעים רק שיר אחד. ויש גם את The Division Bell שהוא יפה מאוד, ועם רצועת סיום שמזכירה את הזמנים הטובים.

  6. מודה,ל The Division Bell לא הגעתי. (מסוקרן קשות לגבי רצועת הסיום עכשיו).

    לא ממש צלקת, אבל אי אז ב 1994 הייתי בטוח ש Modern life is rubbish של בלר הוא הדבר הכי טוב שאי פעם הוקלט.

    מי רצח את אגנתה פאלסקוג? היה במקום השני.

  7. הפעם הראשונה שראיתי את טומי. הפעם השנייה. גם השלישית. בנוסף, הרביעית והחמישית.

    אופרת הרוק הראשונה והטובה מכולן לדעתי. לאחר מכן למצוא את הדיסק ולשמוע אותו מההתחלה ועד הסוף, להקשיב למילים ולהבין אותן, בניגוד לחוויה של לשמוע את ראמשטיין ולחשוב שאני מזהה מילה כי תאכלס אנגלית הגיעה מגרמנית, כי המילים מספרות סיפור.

    לצערי הרב העיבודים של האופרה המוקלטת לא מלהיבים כמו הפס קול של הסרט. גם העלילה שונה ולטובה- איפה הזעזוע באבא הביולוגי שרוצח את המאהב? המאהב שרוצח את האבא הביולוגי ולוקח על עצמו את תפקיד האבא הרבה יותר מתאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *