איים אבודים: סוולבארד

הנקודה הצפונית ביותר באירופה (בהסתייגויות מסוימות) היא נורדקאפ, אי שם בצפון נורבגיה. לא נותר אלא להמשיך משם 700 קילומטרים צפונה, ולהגיע לקבוצת איי סוולבארד (Svalbard). האיים האלה היו כנראה ידועים לויקינגים עוד במאה ה-12: פירוש השם שהם נתנו לאיים הוא "חופים קרים". ההולנדי בארנטס גילה את האיים רשמית ב-1596, ומאז הפכו לנמל הבית של ציידי לוויתנים מאירופה כולה – מסקנדינביה ועד ספרד.

עיר הבירה Longyearbyren

בתחילת המאה ה-20 החלו מספר מדינות בכריית פחם באי. עם תום מלחמת העולם הראשונה הפך האי לחלק בלתי נפרד מממלכת נורבגיה (יש אומרים, כפיצוי לנורבגים על נזקי המלחמה). אך האמנה הבינלאומית העניקה למדינות החותמות רשות לנצל, בצורה שוויונית, את המשאבים הטבעיים של האי. וכך קיימת עד היום התיישבות רוסית, אוטונומית כמעט לחלוטין, בעיר בארנטסבורג – שכל תושביה עובדי חברות הכרייה הרוסיות.

סכנת דוביםכמה קר בסוולבארד? פחות ממה שאתם חושבים. הזרם האטלנטי, שמשאיר את הפיורדים פתוחים גם בחורף, ממתן את האויר הארקטי הקפוא. בקיץ הטמפרטורה מגיעה ל-5 מעלות, ובחורף ל-12 מתחת לאפס (והחוף המערבי חם יותר באופן משמעותי מהאזורים המזרחיים). שמש חצות משאירה את 2,400 התושבים ערים מאמצע אפריל ועד אמצע אוגוסט. הלילה החורפי נמשך מסוף אוקטובר ועד פברואר – מתוכם חודשיים וחצי של חושך מוחלט. מי שאוהב את התנאים הקרירים האלו הם דובי קוטב, הנפוצים בכל האי, וגם שועל ארקטי לבן ואיילי הצפון.

ממשלת נורבגיה החליטה לנצל את הפריזר הטבעי הזה, ובנתה כספת לזרעי גידולים חקלאיים מכל העולם. הקומפלקס נבנה בתוך מערה טבעית, שהטמפרטורה בה היא 6- מעלות. הזרעים, שנתרמו על ידי 1,400 מאגרים שונים בעולם, נשמרים בקור גדול אף יותר, למקרה שמישהו יחליט להתחיל מלחמה גרעינית, או להשתמש בנשק ביולוגי שיכחיד את כל החיטה והאורז בעולם. בינתיים אחד השימושים הוא כגיבוי למאגרים האחרים, וכבר היו מקרים שמכוני מחקר נפגעו במלחמות ואסונות טבע, וחידשו את המלאי שלהם מן הכספת.

ואי אפשר בלי עוד איזה סלע קטן באמצע הים… קבלו את הופן, באזור הדרום-מזרחי של סוולבארד. התגלה ב-1613, וכיום הוא בית לתחנת מזג אויר של השירות המטאורולוגי הנורבגי. סה"כ אוכלוסיה: 4. איזה כיף.

5 תגובות בנושא “איים אבודים: סוולבארד”

  1. שווה לציין שסוואלבארד מוזכרת גם בספר "המצפן הזהוב" מתוך סדרת "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, וכמובן שיש שם דובים לבנים בהמונים.

    וידוי: איזה כיף! עד שקראתי את הפוסט הזה חשבתי שזה מקום פיקטיבי. פולמן משחק די הרבה לאורך הסדרה עם מקומות אמיתיים במציאויות חלופיות שכאל.

  2. כאשר יוצאים שם לטייל (לא עשיתי רק ראיתי תמונות) צריך לקחת רובה במידה ופוגשים דב עצבני. וחוץ מזה יש נוף עוצר נשימה.

  3. הספר הראשון היה מקסים (והסרט היה איום ונורא), השני קצת פחות, השלישי היה כבר מרגיז.

    עם כל הכבוד לספרות אתאיסטית לילדים, ולסיפורי הרפתקאות, בשלב כלשהו, הסדרה הזו נהייתה הזויה לגמרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *