לחץ (או, איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב טרוריסטים)

מרתק ומדאיג כאחד לראות את התהליך העובר על ארה"ב אחרי ה-11 בספטמבר 2001, כשבראשה עומד נשיא לא מוצלח במיוחד, ימני קצת יותר מדי ונוצרי להחריד. הממשלה נוטלת לעצמה עוד ועוד סמכויות וחירויות על חשבון האזרח (והחוקה), וזאת בתירוץ הקלאסי של שמירה על בטחון המדינה. כל ישראלי מכיר את זה. וכך כולם למדו לקבל את "תיאטרון האבטחה" בנמלי התעופה: התורים הארוכים, החיטוט בחפצים, חליצת נעליים והשלכת בקבוקי מים ושמפו (מי היה מאמין שאפשר לפוצץ מטוס עם קצת 'הד אנד שולדרס'?!). כשהממשל הצליח לשלול את הזכות להביאס קורפוס מעצירים מסוימים, היו כאלה שהתקוממו – אבל הרוב, שלא מבין מה הוא בדיוק הפסיד כאן, קיבל את זה בשתיקה.

וכך כל תעלול-נעורים מטופש הופך למעשה טרור, מקפיץ מאות שוטרים ומכניס את האזרחים לחרדות. כך געשה השבוע העיר בוסטון, כשפרסומת מקורית לסדרת אנימציה הובילה לבהלת טרור, פאניקה בחדשות וברחובות, ומעצר של כמה צעירים שרק פיזרו שלטי-LED מהבהבים ברחבי העיר. אגב, אותם שלטים נתלו ב-20 ערים אחרות, בלי שום בעיה; ומסע פרסום של שבועיים הקדים את תליית אותם שלטים, אבל משטרת בוסטון כנראה לא שמה לב.

אם המטרה המוצהרת של ארה"ב היא להביא את הדמוקרטיה לארצות ערב (ומקומות אחרים), הרי שניתן לומר שמטרת הטרור היא פגיעה בחופש ובדמוקרטיה של המערב. כשזכויות חוקתיות נשללות בקלות כה רבה, כשהממשלה מנצלת את המצב לנטילת חירויות כמו האזנות סתר ללא צו שופט או עינויים ללא פיקוח וללא חשבון, אזי המצב הוא שאותם אישי ציבור שפועלים לכאורה לטובת האזרחים – בעצם מוסרים את הניצחון לאויב ברצון.

הדבר רלוונטי, כמובן, גם לארץ. היום, זה נראה טבעי לחלוטין לפתוח את התיק בכניסה לקניון, לתחנת רכבת, ואפילו למסעדה. זה הגיוני שיש בתי כלא בהם העצירים לא זכאים לראות עורך דין או שופט. זה ברור שעיתונים צריכים לקבל את אישור הצנזורה על כל ידיעה. ומובן מאליו שכל שוטר יכול לעצור אותך, לערוך חיפוש בביתך או במכונית, או לכפות עליך בדיקת אלכוהול. זה למען הביטחון, זה כדי להציל חיים.

אבל מי קבע שהחוקים צריכים לעשות חיים קלים למדינה? ההיפך הוא הנכון. החוקים, הנקבעים על ידי הפרלמנט (המורכב מנציגי האזרחים), צריכים להגן על האזרחים מפני הכוח הרב שיש לממשלה על זרועותיה השונות: משטרה, צבא, גביית מסים. כשהכנסת, הפרלמנט שלנו, מתחילה לעשות את ההיפך, היא מועלת בתפקידה. אבל בישראל, ארץ כל-ממזר-מלך, רואים חברי הכנסת את עצמם כריבונים ומושלים בעם; כאילו היו רחבעם, המודיע כי הממשלה ייסרה אתכם בשוטים, ואנו נייסר אתכם בעקרבים.

זיכרו את בנג'מין פרנקלין, שאמר: אלו המוותרים על חירות בסיסית כדי לזכות במעט ביטחון זמני, לא זכאים לא לזה ולא לזה. ויפה שעה אחת קודם.

4 תגובות בנושא “לחץ (או, איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב טרוריסטים)”

  1. 1. פוסט מחכים ומושקע.

    2. חבר שלי שעבד ב"ארזת לבד" בנתב"ג אמר לי בכנות מלאה שלהערכתו אין סיכוי ולו הקטן ביותר להעביר משהו מרושע למטוס. (לא לבלבל עם קונספציה).

    3. באחת הטיסות שטסתי קיבלתי פחית שתייה מאלומיניום, וזה ממש הצחיק אותי. הוראות להכנת סכין חד כאזמל מפחית: א. לשתות את תוכן הפחית. ב. יד ימין בצד אחד של הפחית, יד שמאל בצד שני. ג. יד ימין מושכת, יד שמאל דוחפת. ד. אחת הידיים נחתכה בינתיים – זה יעבור. אבל יש לך סכין.

    4. סיפרתי את זה לדייל ביציאה, כנראה שלא היה לו כוח להעמדת פנים, התגובה שלו היתה "כן, אפשר גם לעשות אותו דבר עם כרטיס אשראי". מעודד. NOT.

    5. אני מכיר גם מישהו שפותח את התיק בכל כניסה לחנות או קניון, ועובר. יש בפנים אקדח.

    6. انا التنكيت ، نعم؟

  2. אם יש משהו שמקומם אותי בכל פעם מחדש זה ביקורת התיקים. אני מרגיש איך בודקים אותי בכל מקום וחופרים לתוך הפרטיות שלי.

    לא פעם התמרדתי ולא פעם נמנעה כניסתי לתחנות רכבת או לקניונים (עד שנשברתי…).

    וזה האבסורד, אף אחד לא רוצה להראות כאילו הוא משאיר פתח לסכנות, ולכן כל השומרים האלה, עובדים כמו פתאים, מורעלים מאחריות ונאמנים למקום עבודתם (שרודה בהם באופן משולל רסן).

    אבסורד – בעודי מטייל בחו"ל חשתי אי נוחות בקניונים בהם לא הייתה שמירה. מוזר…

    למעשה, כל התופעה הזו מקורה בחוסר יכולת המדינה לספק הגנה לאזרחיה, ולמעשה הפרטה מוחלטת של שירותי הביטחון בישראל.

  3. 1. אתה עם אקספלורר. אל תתלונן.

    2. זה לא אני, זה קובריק. משום מה, האישיות הנערצת רן יניב הרטשטיין, שתירגם את ערכת העיצוב הזו, לא הפך את כיוון העמוד משמאל לימין. לא יודע למה.

    3. זה אינטרנט. אתה לא אמור להדפיס את זה.

    זהו, מספיק תירוצים מצוצים מהאצבע ליום אחד. אני אנסה לחפור ב-CSS ולראות מה קורה שם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *