פוסט זה מדורג "למבוגרים בלבד", אבל בלי סיבה מיוחדת

בשנת 1968 יסד ג'ק ואלנטי, נשיא התאחדות אולפני הסרטים האמריקאיים (MPAA), שיטת דירוג לסרטים על פי תוכנם. עד אותה עת היו האולפנים אמורים לפעול לפי "קוד התנהגות" שמנה מספר כללים בעניין מה מותר ומה אסור להראות בסרט: אלימות, מיניות, סמים ואוצר מילים; אבל לאחר שהאולפנים חברי ההתאחדות הפרו את הכללים שוב ושוב (וזאת על ידי הוצאת סרטים של גדולי הבמאים, כמו אלפרד היצ'קוק ואוטו פרמינגר) לא נותרה ברירה והיה צורך לפתח מערכת גמישה יותר.

המערכת החדשה כללה 5 רמות של תוכן, שעברו שינויים די מעטים עד לימינו:

  • G – מיועד לכל הגילאים.
  • PG – מומלץ להורים לשקול אם הסרט מתאים לילדים צעירים.
  • PG-13 – כולל חומר שעשוי להיות לא מתאים לילדים מתחת לגיל 13.
  • R – מתחת לגיל 17 יש צורך בליווי מבוגר.
  • NC-17 (במקור X) – אין כניסה מתחת לגיל 17.

ההבדל בין דירוג R ל-NC-17 הוא קריטי. האולפנים הגדולים לא רוצים להפיץ סרטים בדירוג NC-17, ולוחצים על הבמאים לחתוך סצינות בעייתיות, אפילו אם הן חשובות לסרט. גם אם הם מפיצים אותם, הם לא רוצים לעשות קידום או פרסום. רשתות בתי הקולנוע הגדולות לא רוצות להציג סרטים כאלה, ורשתות השיווק וול-מארט ובלוקבאסטר (שאחראיות על 40% מהכנסות ה-DVD) לא מעונינות במכירה או השכרה של סרטים כאלה.

הבעיה היא שאמות המידה לקביעת הדירוג הן קצת לא ברורות. קיימת ועדת דירוג, הצופה בסרטים ומצביעה על הדירוג המתאים להם. לפי ה-MPAA, חברי הועדה הם "הורים ממוצעים" לילדים בגילאי העשרה. שמותיהם חסויים. מי שרוצה לערער על החלטת הועדה מופנה לועדה אחרת, שגם חבריה חסויים. אפשר לשנות את עריכת הסרט (הוצאת קטעים פוגעניים) ולהגיש אותו לבדיקה חוזרת.

הסרט This Film Is Not Yet Rated חושף את האמת המוסתרת בתהליך: לרבים מחברי ועדת הדירוג יש ילדים מבוגרים הרבה יותר (מעל 20) ממה שטוענים ב-MPAA. לאחד אין ילדים כלל. חברי הועדה לא עוברים שום הכשרה. סרטים מהאולפנים הגדולים (שהם החברים ב-MPAA) מקבלים בועדה יחס מועדף, גם בהקלות בדירוג וגם בהמלצות ספציפיות לגבי מה שצריך לשנות בסרט כדי לשפר את הדירוג; סרטים מאולפנים קטנים או סרטים עצמאיים לא מקבלים המלצות, וצריכים להחליט בעצמם (וכך עשויים לוותר על קטעים שלא היו בעייתיים בעיני הועדה). אין עקביות בהחלטות הועדה – אבל בעירעור אסור להשוות את הסרט לסרטים אחרים (איזה מין ערעור זה?!). יש יחס שונה לחלוטין בין יחסי מין הטרוסקסואליים והומוסקסואליים (הארגון לא מכחיש את זה, וטוען שהוא רק עוקב אחרי הסטנדרטים המקובלים בחברה). בועדת העירעור הסודית חברים שני כמרים – קתולי ואפיסקופלי. התחושה המתקבלת היא שארגון חובבני, שמסתיר בקנאות את מגרעותיו ושמרנותו, הוא בעל השפעה עצומה על מה שהצופה רואה בקולנוע, אבל אין עליו כל פיקוח ציבורי.

פינת האירוניה 1: הסרט הוגש לדירוג, וקיבל (כמובן) דירוג NC-17. גם הליך הערעור לא ממש שינה. לפיכך, אי אפשר למצוא את הסרט הזה בבלוקבאסטר. אפשר לרכוש אותו באתר הסרט.
פינת האירוניה 2: ה-MPAA הוא אחד האירגונים הקולניים ביותר במלחמה ב"פיראטיות". אבל אז התגלה שלצורכי בדיקה פנימית (קרי: עשרות עורכי דין צופים בסרט כדי לראות אם אפשר לתבוע את הבמאי והמפיק), שיכפל הארגון את הסרט מספר פעמים, וזאת בצורה לא חוקית ואחרי שהוזהר לא לעשות כן. הם, כמובן, טוענים שמותר להם.

5 תגובות בנושא “פוסט זה מדורג "למבוגרים בלבד", אבל בלי סיבה מיוחדת”

  1. אחד הדברים המעניינים שמראים עד כמה הכל יחסי, הוא יחס הדירוג השונה בפרובינציות הקנדיות השונות. הדירוג של קוויבק שונה באופן מהותי מזה של שאר הפרוב' ומקל באופן משמעותי על סרטים שהיו מקבלים דירוג מחמיר יותר בפרוב' דוברות אנגלית.

    לא זכורות לי דוגמאות כעת, אולם חברים קנדיים שגרו על גבול קוויבק עם אונטריו, סיפרו לי כי נהגו לנסוע לשם בכדי לראות סרטים שלא יכלו לראות באזורם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *