יום 6: קרח מכאן ומכאן

את המלון המיסיונרי עזבנו אחרי ארוחת הבוקר. בכלל, ארוחות בוקר כאן, בלי קשר לרמת המלון, הן טובות מאוד. שלושה סוגי ביצים זה המינימום (אין כמו ביצה עין עם חתיכת בייקון למעלה), מגוון סוגי נקניקים וגם נקניקיות, ואיך אפשר בלי ריבות, דגים כבושים ועוד כמה דברים שאני אפילו לא יודע איך קוראים להם. מצד שני, ירקות עולים פה כמו זהב, וזה בהחלט ניכר.

נסענו לקרחון בריקסדאל – נהר קרח אדיר שזורם מהקרחון שלמעלה אל תוך עמק צר. אלא שההתחממות הגלובלית עושה בו שמות, ומי יודע כמה זמן עוד אפשר יהיה לראות אותו. כבר עכשיו לא מאפשרים למבקרים לטייל על הקרחון עצמו. אבל הביקור הוא חוויה מרשימה ביותר. האזור כולו נראה כמו כוכב אחר – סלעים חשופים, קור אדיר, גושי קרח צפים במי האגם הירוק, ומפל קרח לבן-כחול יורד במדרון מתוך העננים. העצבות מגיעה רק כשרואים כמה גדול היה המפל הזה לפני שלוש שנים. ואגב: הטיפוס מהחניה עד לקרחון אורך זמן רב, כי הוא די קשה וגם כי עוצרים לצלם כל דקה – הדרך רצופה זרימת מים, מפלים, נוף עצים בשלכת וצוקים תלולים; אבל העצלנים שבמבקרים נוסעים בטרקטורון, שבוודאי לא מוסיף לקרחון בריאות.

Briksdal Glacier

מבריקסדאל המשכנו בנסיעה דרך כבישי תיירות – מונח נורבגי שמשמעותו כבישים עם נוף מהמם, שרוחבם הוא מכונית אחת (וקצת פחות). זה מקור נפלא לחוויות כשמגיעה מכונית מהכיוון השני. נוסף על הנסיעה האיטית בכביש הצר, הנוף פשוט מאלץ אותנו לעצור ולצלם שוב ושוב. כך למדנו שאם הג'י.פי.אס מעריך שהנסיעה תארך שלוש שעות, היא כנראה תארך חמש, אולי יותר. לפחות יש הרבה מקומות עצירה שאפשר לקנות בהם משהו (במחירים מופקעים) ולהשתמש בשירותים – שבכל מקום הם נקיים יותר מכל שירותים ציבוריים בישראל (אפילו יש מים חמים).

הנסיעה לוקחת אותנו מעבר לעיירה לום אל מעבר ההרים הגבוה באירופה: Sognefjell, שגובהו 1434 מטרים (יש הוכחה בתמונה!). כביש צר ומתפתל בין פסגות, אגמונים קטנים המתחילים כבר לקפוא, וערמות שלג בצידי הכביש. מזג האויר סגרירי, העננים נמוכים, במרחק נגיעה ממש, והערב יורד – לא נעים במקום כזה, כשהירידה התלולה עוד לפנינו. אבל אי אפשר להתאפק… צריך לצלם את הוכחת הגובה, כמה עננים שנמצאים מתחתינו, צריך לזרוק איזה כדור שלג ולהשתמש סוף סוף בכפפות המקצועיות שלי.

Sognefjellsvegen

ממשיכים ועוברים דרך העיירה לוסטר – אנחנו כבר עייפים, חשוך בחוץ, אבל המלון המקומי סגור. אין ברירה, צריך לנסוע עד סונייפיורד, שם פתוח ה-Best Western עם מחירים כבדים, עיצוב מערבוני עמוס שעושה כאב בעיניים… אבל עם אינטרנט חינם (יש שקעי רשת בכל החדרים!!! לא הייתי מאמין אם לא הייתי רואה במו עיני).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *