פוסט זה מדורג "למבוגרים בלבד", אבל בלי סיבה מיוחדת

בשנת 1968 יסד ג'ק ואלנטי, נשיא התאחדות אולפני הסרטים האמריקאיים (MPAA), שיטת דירוג לסרטים על פי תוכנם. עד אותה עת היו האולפנים אמורים לפעול לפי "קוד התנהגות" שמנה מספר כללים בעניין מה מותר ומה אסור להראות בסרט: אלימות, מיניות, סמים ואוצר מילים; אבל לאחר שהאולפנים חברי ההתאחדות הפרו את הכללים שוב ושוב (וזאת על ידי הוצאת סרטים של גדולי הבמאים, כמו אלפרד היצ'קוק ואוטו פרמינגר) לא נותרה ברירה והיה צורך לפתח מערכת גמישה יותר.

המערכת החדשה כללה 5 רמות של תוכן, שעברו שינויים די מעטים עד לימינו:

  • G – מיועד לכל הגילאים.
  • PG – מומלץ להורים לשקול אם הסרט מתאים לילדים צעירים.
  • PG-13 – כולל חומר שעשוי להיות לא מתאים לילדים מתחת לגיל 13.
  • R – מתחת לגיל 17 יש צורך בליווי מבוגר.
  • NC-17 (במקור X) – אין כניסה מתחת לגיל 17.

ההבדל בין דירוג R ל-NC-17 הוא קריטי. האולפנים הגדולים לא רוצים להפיץ סרטים בדירוג NC-17, ולוחצים על הבמאים לחתוך סצינות בעייתיות, אפילו אם הן חשובות לסרט. גם אם הם מפיצים אותם, הם לא רוצים לעשות קידום או פרסום. רשתות בתי הקולנוע הגדולות לא רוצות להציג סרטים כאלה, ורשתות השיווק וול-מארט ובלוקבאסטר (שאחראיות על 40% מהכנסות ה-DVD) לא מעונינות במכירה או השכרה של סרטים כאלה.

הבעיה היא שאמות המידה לקביעת הדירוג הן קצת לא ברורות. קיימת ועדת דירוג, הצופה בסרטים ומצביעה על הדירוג המתאים להם. לפי ה-MPAA, חברי הועדה הם "הורים ממוצעים" לילדים בגילאי העשרה. שמותיהם חסויים. מי שרוצה לערער על החלטת הועדה מופנה לועדה אחרת, שגם חבריה חסויים. אפשר לשנות את עריכת הסרט (הוצאת קטעים פוגעניים) ולהגיש אותו לבדיקה חוזרת.

הסרט This Film Is Not Yet Rated חושף את האמת המוסתרת בתהליך: לרבים מחברי ועדת הדירוג יש ילדים מבוגרים הרבה יותר (מעל 20) ממה שטוענים ב-MPAA. לאחד אין ילדים כלל. חברי הועדה לא עוברים שום הכשרה. סרטים מהאולפנים הגדולים (שהם החברים ב-MPAA) מקבלים בועדה יחס מועדף, גם בהקלות בדירוג וגם בהמלצות ספציפיות לגבי מה שצריך לשנות בסרט כדי לשפר את הדירוג; סרטים מאולפנים קטנים או סרטים עצמאיים לא מקבלים המלצות, וצריכים להחליט בעצמם (וכך עשויים לוותר על קטעים שלא היו בעייתיים בעיני הועדה). אין עקביות בהחלטות הועדה – אבל בעירעור אסור להשוות את הסרט לסרטים אחרים (איזה מין ערעור זה?!). יש יחס שונה לחלוטין בין יחסי מין הטרוסקסואליים והומוסקסואליים (הארגון לא מכחיש את זה, וטוען שהוא רק עוקב אחרי הסטנדרטים המקובלים בחברה). בועדת העירעור הסודית חברים שני כמרים – קתולי ואפיסקופלי. התחושה המתקבלת היא שארגון חובבני, שמסתיר בקנאות את מגרעותיו ושמרנותו, הוא בעל השפעה עצומה על מה שהצופה רואה בקולנוע, אבל אין עליו כל פיקוח ציבורי.

פינת האירוניה 1: הסרט הוגש לדירוג, וקיבל (כמובן) דירוג NC-17. גם הליך הערעור לא ממש שינה. לפיכך, אי אפשר למצוא את הסרט הזה בבלוקבאסטר. אפשר לרכוש אותו באתר הסרט.
פינת האירוניה 2: ה-MPAA הוא אחד האירגונים הקולניים ביותר במלחמה ב"פיראטיות". אבל אז התגלה שלצורכי בדיקה פנימית (קרי: עשרות עורכי דין צופים בסרט כדי לראות אם אפשר לתבוע את הבמאי והמפיק), שיכפל הארגון את הסרט מספר פעמים, וזאת בצורה לא חוקית ואחרי שהוזהר לא לעשות כן. הם, כמובן, טוענים שמותר להם.

זה לא יפה לצחוק על חלשים

שרית כתבה (והמון אחרים הגיבו) על ההתנסות הגרועה שלה באתר של "סלע יוניברסיטי", ועל ההתנסות ההרבה יותר גרועה שלה עם שירות הלקוחות שלהם. יכול להיות שהדואל שהיא שלחה קצת מעליב, אבל האתר שלהם הרבה יותר מעליב. אז לפי החשבון שלי הם התחילו.

עיקר הבעיות הן שהאתר נראה גרוע מאוד בפיירפוקס, ויש דברים שלא עובדים בכלל. אז נכון שבמכללה שמתיימרת ללמד את מקצועות המחשב, רצוי שיהיו אנשים שיודעים את החומר. אז נכון שלפחות 15% מהגולשים משתמשים בפיירפוקס. אז נכון שאנשי מחשבים, שמן הסתם הם אלה שיתעניינו בקורסים שם, משתמשים בפיירפוקס באחוזים הרבה יותר גבוהים (אצלי קרוב ל-50%). אבל במקום לצחוק עליהם, למה שלא נעזור להם? הנה רשימת עשרת הדברות למפתח web – לשימושכם, אנשי סלע היקרים.

  1. תגים צריך לסגור.
  2. תגים שלא סוגרים, כמו img לדוגמה – גם אותם צריך לסגור.
  3. בטבלה משתמשים כשצריך להראות טבלה, ולא כשמתעצלים למקם את האלמנטים השונים כמו שצריך.
  4. לא משתמשים בתגים שמיקרוסופט המציאו.
  5. אין שום דבר טוב ב-FrontPage.
  6. DOCTYPE זה לא מותרות.
  7. לא חייבים פוטושופ כדי לייצר עמוד באינטרנט.
  8. מותר שלטופס יהיה שם אחר מ-"form1".
  9. ActiveX זה כבר לא להיט כמו שהיה פעם.
  10. HTML זה לא תוכנה.

אני מקווה שתיעזרו בקוים מנחים אלה, לתועלתכם, לתועלת משתמשי ומפתחי האינטרנט בארץ, ולתפארת מדינת ישראל.

פאקינג אקספלורר!

מי לעזאזל חשב שאינטרנט אקספלורר לא תומך בקבצי png עם שקיפות?! וככה כל מי שנכנס לכאן עם הדפדפן המחורבן הזה זכה לראות כל מיני צבעים מזעזעים בהדר החדש שעבדתי עליו שעות. שעות. שעות.

אני מצווה על כולכם להתקין פיירפוקס. עכשיו. מייד. למתקדמים אפשר גם אופרה; למשתמשי לינוקס מותר קונקרר, למק-הדז מותר ספארי; אבל עזבו. פיירפוקס.
סקרינשוט מביך

פאקינג אקספלורר.

ישו יגן עלינו מפני הסרטן

מושל טקסס, ריק פרי, הורה אתמול להתחיל במתן חיסון לכל הנערות בכיתה ו' (תושבות טקסס, כמובן) – חיסון נגד וירוס הפפילומה, הגורם לסרטן צואר הרחם. פרי הוא רפובליקני נוצרי ושמרן, שהמחנה העיקרי התומך בו הוא הנוצרים האוונגליסטים, שכוחם רב במדינות הדרום, וטקסס בתוכם. אלא מה? ארגוני הנוצרים מתנגדים מאוד למתן החיסון. זה נכון: הם מעדיפים לתת לנשים למות מסרטן צואר הרחם, כיוון שהוירוס עלול להיות מועבר במגע מיני, והם חוששים שמתן החיסון יעודד נערות להתנהג בצורה מופקרת. כן, ברור.

כמובן שהם לא רוצים להיראות כל כך גרוע, ולכן הם ממציאים שלל תירוצים: החיסון פותח על ידי חברת מרק (Merck), שתרמה $6000 למסע הבחירות של פרי. אחת מהבכירות במרק חברה בועדה של אירגון "נשים בממשל" שתומך בחיסונים (הפתעה – אירגון נשים תומך בחיסון נגד סרטן צואר הרחם. מושחת, אין ספק). החיסון עולה לא מעט – $360 לטיפול של שלוש זריקות (מישהו רוצה להוסיף כמה עולה טיפול בהקרנה + כימו?). ועוד מיני טענות שונות.

זה לא מדעי ולא מנומק, אבל אני עדיין חושב שאפשר להסיק מזה הרבה לגבי סדר עדיפויות של אנשים, שהמוסר הדתי שלהם מכתיב שהאפשרות העלומה לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין מצדיקה הפקרת נשים לסרטן. ג'יזס קרייסט.

(דרך דבוראק הבלתי-מצונזר)

לחץ (או, איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב טרוריסטים)

מרתק ומדאיג כאחד לראות את התהליך העובר על ארה"ב אחרי ה-11 בספטמבר 2001, כשבראשה עומד נשיא לא מוצלח במיוחד, ימני קצת יותר מדי ונוצרי להחריד. הממשלה נוטלת לעצמה עוד ועוד סמכויות וחירויות על חשבון האזרח (והחוקה), וזאת בתירוץ הקלאסי של שמירה על בטחון המדינה. כל ישראלי מכיר את זה. וכך כולם למדו לקבל את "תיאטרון האבטחה" בנמלי התעופה: התורים הארוכים, החיטוט בחפצים, חליצת נעליים והשלכת בקבוקי מים ושמפו (מי היה מאמין שאפשר לפוצץ מטוס עם קצת 'הד אנד שולדרס'?!). כשהממשל הצליח לשלול את הזכות להביאס קורפוס מעצירים מסוימים, היו כאלה שהתקוממו – אבל הרוב, שלא מבין מה הוא בדיוק הפסיד כאן, קיבל את זה בשתיקה.

וכך כל תעלול-נעורים מטופש הופך למעשה טרור, מקפיץ מאות שוטרים ומכניס את האזרחים לחרדות. כך געשה השבוע העיר בוסטון, כשפרסומת מקורית לסדרת אנימציה הובילה לבהלת טרור, פאניקה בחדשות וברחובות, ומעצר של כמה צעירים שרק פיזרו שלטי-LED מהבהבים ברחבי העיר. אגב, אותם שלטים נתלו ב-20 ערים אחרות, בלי שום בעיה; ומסע פרסום של שבועיים הקדים את תליית אותם שלטים, אבל משטרת בוסטון כנראה לא שמה לב.

אם המטרה המוצהרת של ארה"ב היא להביא את הדמוקרטיה לארצות ערב (ומקומות אחרים), הרי שניתן לומר שמטרת הטרור היא פגיעה בחופש ובדמוקרטיה של המערב. כשזכויות חוקתיות נשללות בקלות כה רבה, כשהממשלה מנצלת את המצב לנטילת חירויות כמו האזנות סתר ללא צו שופט או עינויים ללא פיקוח וללא חשבון, אזי המצב הוא שאותם אישי ציבור שפועלים לכאורה לטובת האזרחים – בעצם מוסרים את הניצחון לאויב ברצון.

הדבר רלוונטי, כמובן, גם לארץ. היום, זה נראה טבעי לחלוטין לפתוח את התיק בכניסה לקניון, לתחנת רכבת, ואפילו למסעדה. זה הגיוני שיש בתי כלא בהם העצירים לא זכאים לראות עורך דין או שופט. זה ברור שעיתונים צריכים לקבל את אישור הצנזורה על כל ידיעה. ומובן מאליו שכל שוטר יכול לעצור אותך, לערוך חיפוש בביתך או במכונית, או לכפות עליך בדיקת אלכוהול. זה למען הביטחון, זה כדי להציל חיים.

אבל מי קבע שהחוקים צריכים לעשות חיים קלים למדינה? ההיפך הוא הנכון. החוקים, הנקבעים על ידי הפרלמנט (המורכב מנציגי האזרחים), צריכים להגן על האזרחים מפני הכוח הרב שיש לממשלה על זרועותיה השונות: משטרה, צבא, גביית מסים. כשהכנסת, הפרלמנט שלנו, מתחילה לעשות את ההיפך, היא מועלת בתפקידה. אבל בישראל, ארץ כל-ממזר-מלך, רואים חברי הכנסת את עצמם כריבונים ומושלים בעם; כאילו היו רחבעם, המודיע כי הממשלה ייסרה אתכם בשוטים, ואנו נייסר אתכם בעקרבים.

זיכרו את בנג'מין פרנקלין, שאמר: אלו המוותרים על חירות בסיסית כדי לזכות במעט ביטחון זמני, לא זכאים לא לזה ולא לזה. ויפה שעה אחת קודם.

כל יום, פעם ביום, תן לעצמך מתנה.

תויגתי באכזריות על ידי שרית. למי שלא מכיר את המשחק: אני צריך לספר חמישה דברים שלא יודעים עלי.

  1. יש לי מחשב כזה או אחר מגיל 8. ואני לא מתכוון למחשב בשביל משחקים – אז זה היה סינקלייר 1000 עם זיכרון בגודל 2kb, עליו כתבתי את תוכניות ה-BASIC הראשונות שלי.
  2. מעולם לא הייתי בעלים של מכונית כלשהי, כולל ליסינג. היה לי קטנוע במשך 6 חודשים.
  3. אני אתאיסט. זה לא הפריע לי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן וליהנות (באמת!) מהקורסים ביהדות.
  4. שירתתי בצה"ל, בחובה ובקבע, שבע שנים.
  5. מעולם לא הייתי בחו"ל. נשבע.

עכשיו אני צריך למצוא חמישה קורבנות זוכים מאושרים שישאו מכאן את הלפיד. אני משיב אש לכיוון: תמר, צפריר, רוגל, עפר, י' קלינגר.

בהצלחה.

בשרות הוד מלכותה

אתמול שמעתי דיווח ברשת ב' על מצב תעשיית המוסיקה ב-2006, מפי הכתב לענייני בידור ומוסיקה, בני דודקביץ'. הוא סיפר שחלה עליה במכירות מוסיקה קלאסית וירידה במכירות מוסיקה פופולרית. הוא ציטט "מומחים" (מבלי לומר מי הם המומחים) שאמרו כי "גם 2007 תהיה שנה קשה לחברות המוסיקה, וזאת לנוכח הנגע הפיראטי והקלות הבלתי נסבלת שבה מפירי חוק מורידים שירים מהאינטרנט בלי תשלום." אותם מומחים אלמונים מיהרו לתקן את התיאוריה שלהם כדי שתתאים למציאות, והחליטו כי יש עליה במכירות המוסיקה הקלאסית כי הקהל שלה הוא מבוגרים, ש-"נמנעים מהורדות בלתי חוקיות באינטרנט ומעדיפים לשלם כחוק בעבור המוסיקה שהם אוהבים". נראה לי שיחצ"ני חברות המוסיקה לא יכלו להגיד את זה יותר טוב. אולי בגלל שנדמה שהעיתונאי הותיק פשוט הקריא מילה במילה את הטקסט שהם נתנו לו.

לי יש תיאוריה אחרת. התיאוריה שלי אומרת כך: יותר ויותר, חברות המוסיקה מוכרות מוצר מחורבן שהצרכנים לא רוצים. הם מחתימים אמנים מסחריים, נחותים, שנראים יפה בטלויזיה (אולי כי כך מנצחים ב"כוכב נולד") אבל שירה, הלחנה, כתיבה או נגינה אינם הצד החזק שלהם. הם מקבצים על תקליטור להיט אחד או שניים, שנטחנים בגלגלצ עד זוב דם, עם עוד 8-10 שירים שאיש לא שמע ואיש גם לא רוצה לשמוע. וכל זה, כאמור, על תקליטור פלסטיק מרגיז, שנשרט בקלות, ואין לי איך להכניס אותו לנגן MP3 שלי.

באינטרנט המצב שונה. לאפל לקח כמה שנים למכור מליארד שירים ב-iTunes; את המליארד השני הם מכרו תוך 5 חודשים. עליה או לא? חנות המוסיקה eMusic מוכרת שירים ללא DRM מבחיל (בניגוד לאפל). המכירות שלהם בקו עליה כל הזמן, ולאחרונה חצו את קו 100 מליון השירים. אני חושב שזה מראה שהרבה צרכני מוסיקה נטשו את פורמט התקליטור הגוסס ועברו לקנות את מה שהם אוהבים בפורמט דיגיטלי – וזה גורם לשני אפקטים חשובים בתעשיה. להמשיך לקרוא בשרות הוד מלכותה

הנה זה מתחיל

כמו אחרים, גם אותי מעניין מי מגיע לבקר את בלוגי הצנוע (והמושלם!!!1), ולמה. כל בלוגר מאמין שכולם באים לקרוא את דברי החוכמה המעמיקים שהוא כותב, מאציל על כולם משכלו החריף וכתיבתו הקולחת כמעיין המתגבר. אז זהו, שלא בדיוק.

  • שני קוראים הגיעו לכאן אחרי שחיפשו בגוגל את הביטוי "אתרי פורנו". עוד אין לי אתר כזה, אבל בקרוב. חוק דבוראק מכה שנית. אגב, בחיפוש הנ"ל אני מקום שלישי.
  • לא מעט הגיעו לכאן מעיון ב"שמה!" ובוובסטר אצל מרק. מצד שני, גם לא הרבה. אני חושב שאין הרבה מודעות לאתרים האלה מחוץ לביצה הקטנה שפעם נהגנו לכנות "הבלוגוספירה" עד שזה הפסיק להיות אין.
  • מסתבר שיש מי שמחפש אותי בגוגל וגם בשירותי whois. שלח (או שלחי) לי מייל אם זה כל כך מעניין. זה לא שאני איש-מסתורין. אני סתם ביישן.
  • הרבה מגיעים בעקבות תגובות שאני כותב אצל אחרים. מן הסתם זה בזכות דברי החוכמה, כמעיין וכו'. אגב, אני מגיב לפעמים באתרים שאינם בלוגים (טוב, אני מודה שאני מגיב בלמהנט לפעמים) אבל אף פעם לא בכינוי הזה ובלי לינק. לפעמים אני תוהה מה יקרה פה אם שיטפון של המון טוקבקיסטים מוסתים יגיע לכאן בטעות.
  • האתר עומד כרגע על 52% בקשות מפיירפוקס, שזה יפה. 87% מווינדוס, שזה הגיוני. אבל מי אלה ה-1.2% שניגשים לפה עם אופרה מיני?!

ולסיום עדכון משמח – אחרי מסכת עניינים לא נעימים, יש רך נולד ובריא, בעזרת השם ישתבח שמה. הברית בקרוב.

מפרקים את ה-iPhone לגורמים

ושוב העולם כולו גועש ורוטט בעקבות ההכרזה האחרונה של אפל: מכשיר שהוא גם טלפון, גם אייפוד, וגם מסוף-אינטרנט. מדהים! חדשני! פורץ דרך! פרט, כמובן, לעובדה שמכשירים כאלה קיימים כבר 5 שנים לפחות. אם מקשיבים למה שסטיב ג'ובס אומר, שומעים שהוא מודה בזה. אבל למה להקשיב כשאפשר להתלהב עד אובדן חושים.
אז מה יש במכשיר שאף אחד אחר לא עשה אף פעם (חוץ מאלה שכן)? להמשיך לקרוא מפרקים את ה-iPhone לגורמים

הבלוג כמרקחה

1. סיור בקיסריה העתיקה הניב תמונות לא רעות, אבל בנאליות משהו. בימים הקרובים אעלה את אלו שאפשר לסבול.
2. חוק דבוראק פועל. פוסטים עם כותרת פרובוקטיבית מושכים קוראים, אפילו אם אין קשר בין הכותרת לפוסט. במקרה של "המון פורנו!!!" בהחלט יש קשר, אבל ברור שבחרתי כותרת לא שגרתית. הפוסט הזה גרם לתנועת שיא בבלוג, ועוד ביום שלא פרסמתי פוסטים בכלל… כל זאת תודות להופעה בעמוד הראשי של "שמה!" ובמקומות נוספים כמו הוובסטר של מרק וישראלוונטי.
3. אני מוצא את עצמי חושב על נושאים באופן שונה מבעבר. היום מייד אני חושב אם הנושא מתאים לפוסט בבלוג. כמו שאומרת הפרסומת בגלי צה"ל: לפתוח בלוג זה לדפוק ת'חיים.