הבלוג כמרקחה

1. סיור בקיסריה העתיקה הניב תמונות לא רעות, אבל בנאליות משהו. בימים הקרובים אעלה את אלו שאפשר לסבול.
2. חוק דבוראק פועל. פוסטים עם כותרת פרובוקטיבית מושכים קוראים, אפילו אם אין קשר בין הכותרת לפוסט. במקרה של "המון פורנו!!!" בהחלט יש קשר, אבל ברור שבחרתי כותרת לא שגרתית. הפוסט הזה גרם לתנועת שיא בבלוג, ועוד ביום שלא פרסמתי פוסטים בכלל… כל זאת תודות להופעה בעמוד הראשי של "שמה!" ובמקומות נוספים כמו הוובסטר של מרק וישראלוונטי.
3. אני מוצא את עצמי חושב על נושאים באופן שונה מבעבר. היום מייד אני חושב אם הנושא מתאים לפוסט בבלוג. כמו שאומרת הפרסומת בגלי צה"ל: לפתוח בלוג זה לדפוק ת'חיים.

המון פורנו!!!1

מקורות רבים, בהם הניו יורק טיימס ואפילו המגזין הכלכלי פורבס נוהגים לכתוב שתעשיית הפורנו האמריקאית מגלגלת סכום של כ-13 מליארד דולר בשנה. עם זאת, מציין המאמר, קצב הגדילה של התעשיה הוא רק 2.4% בשנה. האמנם? בוינגכפול חוקר את הנושא. בכיר מ"אנארכי פילמז" טוען: לא יתכן, ונותן סטטיסטיקות: הפקת סרט ממוצע כולל עטיפת DVD ושכפול עולה $18,000. טוני קומסטוק, מפיק, אומר שהתעשיה מפיקה כ-12,000 סרטים בשנה, סה"כ השקעה של 216 מליון דולר בשנה. השקעה כה קטנה מביאה רווחים של 13 מליארד דולר? פשוט לא יתכן. ועוד: מעדות של מנהל חברה המבטחת הפקות של סרטי פורנו עולה, שהכסף העצום הזה פשוט לא מתגלגל בתעשיה. הוא חייב לדעת, כי אם יש תאונה וההפקה מתבטלת, הוא אמור לפצות את החברה המפיקה, ולפי הסכום הזה משלמים לו פרמיות.
קורי סילברברג מ-about.com אומר: הסכומים המנופחים מופצים על ידי המגזין החשוב ביותר של תעשיית הפורנו, AVN. כדי להוכיח את הסכומים, הם נותנים קישור למאמר בניו יורק טיימס. ואת מי מצטט אותו מאמר? את AVN! המגזין מפיץ את האינפורמציה השקרית הזו כדי לשפר את מעמד התעשיה ולתת לה יותר כבוד. כי באמריקה, כידוע, הכסף הוא שמביא כבוד.
אבל יש עוד עניינים. להמשיך לקרוא המון פורנו!!!1

הוורדפרס הזה, זה יתפוס

איזה צעצוע זה הוורדפרס הזה. שעות של הנאה עם ווידג'טים. הוספתי כמה דברים מעניינים בעמודה השמאלית, כולל ווידג'ט תמונות מפליקר, שלמרבה הפלא, עובד בעברית כמות-שהוא.
אני צלם די קטן. צילום הוא אחד מאותם תחומים שככל שאתה נכנס אליהם יותר, כך אתה מבין שאתה רק מתחיל ויש לך עוד המון ללמוד ולתרגל. אחרי שני קורסים עם ימי צילום בשטח, אני בעצם יודע שיש לי את הבסיס של עקרונות תפעול המצלמה ותכנון הצילום. בעצם, עכשיו אני יכול להתחיל ללמוד. קצת כמו וורדפרס… רק אחרי שמתקינים והכל עובד, מתחילים ללמוד.

אני אוהב את… בוב רוס

בוב רוס הוא אמן אמריקאי, שהפיק והנחה תוכנית טלויזיה ללימוד ציור בשם שמחת הציור (The Joy of Painting). במקום להעמיד את האמן במרכז, רוס האמין שכל אחד הוא אמן, ורק צריך ללמוד כמה שיטות פשוטות כדי להפיק ציורי שמן נהדרים. בכל תכנית הוא התחיל עם קנבס ריק, מכוסה כולו צבע רטוב, לבן או שקוף, ובתום 27 דקות היה ציור נוף נהדר מוכן לנגד עינינו המשתאות. ולא רק זה, אלא הוא תמיד השתמש במברשות-ענק של אינץ' או שניים, או מקסימום במכחול-מניפה רחב, ולמרות זאת הציור היה מלא פרטים קטנים. בניגוד לטכניקה הרווחת, של ציור שכבה והמתנה של יומיים עד שהצבע התייבש, הוא צייר אך ורק על צבע רטוב, עוד שכבה ועוד שכבה, וניצל זאת להשיג אפקטים נהדרים של מריחה ושילוב צבעים. הדרך בה הוא מצייר השתקפויות במים מפליאה, אפילו אחרי שראיתי אותו עושה את זה 20 פעם. כל דבר שהוא עושה מלווה בהסבר בקולו המרגיע, שנותן תחושה של מורה סבלן וחביב, שיעשה הכל בשבילך עד שתצליח.
אמרו עליו שהציורים שלו בנאליים, ושאין להם ערך אומנותי. אבל בוב רוס עזר לאלפים חסרי השכלה אומנותית להוציא את הדמיון והיצירתיות שלהם מהראש אל הבד, ובכך תרם לעולם משהו שאי אפשר להשוות אליו את גדולי הציירים. הוא נפטר ב-1995 מלימפומה, אחרי שצייר (לפי עדותו) קרוב לשלושים אלף ציורים. את אלה שנותרו ברשותו תרם לתחנות הטלויזיה הציבוריות (PBS) שהקרינו את תוכניתו.

עבודה בעיניים

האקר, בזיכרון הקולקטיבי המעוצב-על-ידי-הוליווד שלנו, הוא חנון חיוור, ממושקף וחסר כישורים חברתיים, אבל בהקלדה הוא מהיר יותר מהוולבו של שר התחבורה. גישה זו היא המונעת מאיתנו להבין כי אחת הסכנות הגדולות ביותר לאירגונים היא כלל לא פריצה מתוחכמת לרשת, אלא "חליבת" מידע מעובדי האירגון התמימים – אמנות המכונה "הנדסה חברתית".

לדוגמה – איש שירות מתקשר למזכירת המנכ"ל, אומר לה שיש בעיה חמורה וכל יומן הפגישות של המנכ"ל נמחק. כדי לשחזר אותו, הוא צריך את הסיסמה שלה. ולפני שקוראותי הנאמנות קופצות – אני מבטיח לכם שהמנכ"ל היה מתפתה לתת את הסיסמה הרבה יותר בקלות, אבל בדרך כלל הוא פשוט לא יודע מה היא.

בצורה כזו אפשר למעשה לפרוץ למערכות מחשב ואפילו לגנוב חפצי ערך מכספת, בלי שום כישורי פריצה – רק עם דיבור מהיר. כל הונאות הפישינג עובדות ככה – אימייל מפוברק מהבנק או מ-PayPal מבקש "עידכון פרטים" ובעצם גונב את הסיסמה.

אבל זה לא עובד רק עם סיסמאות. כשמתקשרים אלי לבקש שאענה על סקר – האם זו חברת שיווק או חוקר פרטי שמנסה לברר עלי פרטים? או מישהו שמנסה לבנות מאגר שמות וכתובות? או סתם פורץ שבודק באילו שעות אני נמצא בבית? אין גבול לתיאוריות הפראנואידיות שאפשר להמציא, אבל צריך להיות מודעים. עוד על הנדסה חברתית אצל עומר, שהזכיר לי את סרטי ההדרכה שהכריחו אותי לראות בעבודה כדי לנסות ולצמצם את התופעה.

חזרה לפרופורציות

עוד אני מתעצבן על אפל, תוהה האם להירשם לבלוגיש, לענבים, או לשמה!, בודק את הסטטיסטיקות של האתר כל 20 דקות ומאשר תגובות, מתקשר אלי חבר ואומר לי שהוא לקח את אשתו (חודש שביעי) למיון בגלל דימום. ואחר-כך עידכונים באסאמאס האם יהיה אשפוז או לא, מה קורה עם המוניטור, ושאר פרטים שאחסוך מהקורא התמים. והלילה עוד צעיר.

עדכון: חזרו הביתה. הכל בסדר.

200 קלוריות

גמני תמיד בדיאטה. הדף הזה מציג תמונות של מגוון מאכלים במנות בגדלים שונים – אבל כל מנה מצולמת היא בת בדיוק 200 קלוריות. דוגמאות: 588 גרם ברוקולי הם 200 קלוריות, או 66 גרם נקניקיה, או 34 גרם של בייקון מטוגן. מממ, בייקון.

(מקור: בוינגכפול)

יום הדין שלך הולך ומתקרב, אפל

לאפל יש כשרון נפלא למכור מוצרים בינוניים שנראים נהדר. המבקרים מתקיפים את אפל על המוצרים הבינוניים שלה, וזה גרם לחובבי המוצרים של אפל להפוך לחבורה מגובשת ואגרסיבית (שלא לומר מיליטנטית) שחבריה בזים לכל מי שלא חושב כמותם. האייפוד הוא המשך ישיר למדיניות התמידית של אפל: נגן מדיה סביר, עם אוזניות איומות, עיצוב מרהיב וחדשני וקהל מעריצים מושבע, שחלקו לא יודע בכלל שיש מוצרים טובים יותר (או חי בהכחשה).

אבל אפל לא מסתפקת בשליטה מוחלטת בשוק הנגנים. הם יודעים היטב שיבוא יום והלקוחות ישימו לב שקריאייטיב, סאנדיסק, אייריבר, Cowon ואחרים מציעים מוצרים טובים יותר וזולים יותר. אז מה אפשר לעשות כדי שמי שקנה אייפוד פעם אחת ימשיך לקנות עוד ועוד בעתיד? מעגנים אותו.
להמשיך לקרוא יום הדין שלך הולך ומתקרב, אפל

והרי מבזק חדשות מיוחד

אין בישראל חוק. יש ספר המכונה "ספר החוקים", זה נכון, אבל תיאור קרוב יותר למציאות יהיה "המדריך השלם לפראייר". לא, בישראל יש רק חוק אחד: אל תיתפס. מותר לעבור קו לבן, מותר רק להאיט בתמרור עצור. מותר לא לשלם מס הכנסה. מותר למכור בסופר מוצרים שפג תוקפם. מותר לרמות, ולסחוט, ולהמר, ולהרביץ למי שלא מחזיר חובות מנופחים. מותר לחנות על המדרכה ולהוריד את הולכי הרגל לכביש, מותר לעצור באדום לבן רק לרגע לקנות פיצוחים (פ' רפה). מותר למכור מוצרים מחודשים כחדשים, מותר לפרוץ לבתים, לגנוב ולמכור את הסחורה. מותר לגנוב מכונית ולמכור אותה חזרה לבעליה, מותר לרמות את הביטוח (כי הם עשירים ומניאקים), מותר לתת שוחד, מותר לקבל שוחד, ומותר גם לעשות את שניהם באותו זמן. כן, גם אם אתה ראש רשות המסים, או ראש לשכת ראש הממשלה. כל זה מותר. רק אסור להיתפס.

אה, כן. ואם עיתונאים מציקים למשטרה שחוקרת את רצח תאיר ראדה ברשלנות וחובבנות (הפתעה!) – אז למשטרה מותר לסתום להם את הפה. ויפה שעה אחת קודם.