עשרה ספרי ז'אנר

אני אוהב לקרוא, ועכשיו, כשיש לי הרבה זמן לזה, אני מספיק בשבוע מה שלא הייתי מספיק בחודשיים. אבל בגלל אהבתי למד"ב, ההיכרות שלי עם הספרות הכללית נחותה למדי. אני מתנחם בזה שלקורא הממוצע יש היכרות נחותה עוד יותר עם תחום המד"ב והפנטזיה, ובעיקר בישראל יש נטיה לפטור את זה כז'אנר של בני עשרה חנונים. כמו שאינטרנט זה לחנונים, כי הילדים הגזעיים משחקים כדורגל ויושבים עם סיגריה על הברזלים.

במסגרת פרויקט הכתיבה הקבוצתית, אספתי רשימה של 10 ספרי ז'אנר אהובים עלי. הגנבתי פנימה כמה סדרות, כי לפעמים העולם הדמיוני שבורא הסופר גדול ועשיר מכדי להכילו בספר אחד. הגרפומניה שלי מאלצת אותי לחלק את הפוסט לשלושה חלקים – אולי פיצוי על כך שלא כתבתי על ספרים בבלוג עד היום.

1. סדרת "המוסד" (1951-1993) – אייזיק אסימוב – Foundation Series

אין שום קשר למוסד הישראלי, כמובן. שלושת ספרי המוסד המקוריים: "המוסד השמיימי", "מוסד וקיסרות" ו-"המוסד האחר" מספרים את סיפור שקיעתה ונפילתה של האימפריה הגלקטית, מאימפריה שלווה תחת שלטון החוק של הקיסר, למצב של כאוס מוחלט, התמוטטות המסחר והמערכות הכלכליות, התדרדרות המדע והציביליזציה, ועד לעידן אפל של בורות. לא לחינם זה נשמע מוכר – הסדרה מתבססת רבות על "נפילתה של האימפריה הרומית" – שוב קיסרות ששלטה על כל העולם שהיה ידוע אז, והתפרקותה לרסיסים הביאה עלינו את ימי הביניים החשוכים. נקודת האור היא המתמטיקאי הארי סלדון, שפיתח מדע סטטיסטי לחיזוי התנהגות של המון. המדע שלו חוזה את התמוטטות האימפריה ואת עידן הכאוס, אבל הוא מציע דרך לקצר את תקופת האופל מ-10,000 שנה לאלף בלבד: הקמת מוסד אקדמי שיכתוב את "האנציקלופדיה גלאקטיקה", שתשמר את הידע האנושי.
שנים ארוכות לאחר שלושת הספרים המקוריים חזר אסימוב לסדרה וכתב המשכים: "פאתי המוסד" (1982), שהביא לו את פרס "הוגו" השני שלו; "המוסד והארץ" האהוב עלי אישית ביותר; "בטרם המוסד" – אולי הספר הטוב ביותר של אסימוב: מתאר את ההתרחשות לפני הספרים המקוריים, ואת האירועים שהביאו את סלדון לפיתוח מדע החיזוי שלו; ו-"לקראת המוסד", ספר קצת חלש, שנשלם בימיו האחרונים של אסימוב, אבל מחבר רעיונית את סדרת המוסד עם מפעל גדול אחר שלו – סדרת הרובוטים.

2. "עריצה היא הלבנה" (1975) – רוברט א. היינליין – The Moon Is a Harsh Mistress

הירח הופך למושבת-עונשין, לשם נשלחים פושעים לרצות את עונשם. אבל בגלל כח הכבידה הנמוך, מי שנשאר שם 4 שנים או יותר כבר לא יכול לחזור, וכך כל עונש של 4 שנים הופך בעצם למאסר עולם. מתפתחת שם חברה אנושית שונה לחלוטין מאשר בארץ: כל אדם צריך לקנות חמצן לביתו, ונשימה באזורים ציבוריים עולה כסף. קשיי החיים והפרנסה מולידים מודל משפחתי שונה: משפחה היא הרבה גברים והרבה נשים שגרים בבית אחד ומשתפים פעולה. השפה המדוברת היא בליל שפות שאותן הביאו האסירים הגולים. וכל החברה התוססת הזו רוצה עצמאות מכדור הארץ הזקן והחולה, שתקוע בעבר. החלום הזה הופך למציאות כשהמחשב הענק המנהל את מושבת העונשין הזו מתעורר לפתע להכרה. הדרך בה אנשי המחתרת בונים את ארגון הטרור שלהם כך שאי אפשר יהיה לחדור אליו היא קריאת-חובה לכל אנרכיסט באשר הוא.

3. טרילוגיית מאדים (1992-1996) – קים סטאנלי רובינסון – Mars Trilogy

העתיד הקרוב: משלחת של 100 מתיישבים יוצאת בדרכה למאדים, לבנות שם מושבה ולהתחיל תהליכי הארצה. אינטריגות ומאבקי כוח בין אמריקאים, יפנים ורוסים, חברות ענק ששולטות מאחורי הקלעים של ממשלות כדור הארץ ורוצות נתח גם מהפלנטה האדומה, והאישיות השונה אצל כל מתיישב – כל אלה משחקים תפקיד באפוס הענק הזה. שמות הספרים מעידים על התקדמות התהליך: "מאדים האדום": נופי הסלעים והחולות האדומים שולטים כאן, והמאבק של המתיישבים הוא בעיקר באיתני הטבע של האטמוספירה הדלילה, הקור העז, סופות החול האינסופיות והאבק האדמדם המיקרוסקופי. "מאדים הירוק": צמחיה מהונדסת גנטית מתחילה להתפתח ולהעשיר את האטמוספירה בחמצן; מגיעים מתיישבים חדשים בהמונים, אנשים שאיבדו תקווה לחיים טובים בכדור הארץ; איתם מגיעות חברות הענק ותקציבי המליארדים שלהם – וכך גם מתחילה התנועה לשימור מאדים במצבו הראשוני. "מאדים הכחול": הטמפרטורות הנוסקות מאפשרות קיום של אוקיינוסים שזורמים מהקטבים הנמסים. בני הדור השני למאדים גדלים להיות אנשי-ענק בכבידה הנמוכה. כלכלה חלופית לקפיטליזם של חברות הענק מתחילה להתהוות – משקפת במידת מה את הפריחה של הקוד הפתוח בימינו. כדאי לקרוא, ולו רק בשביל פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה, המתרחש בספר הראשון ועדיין גורם לי לצמרמורת כשאני נזכר בו.

להמשך.

אני אוהב את… הת'ר ארמסטרונג

הת'ר ארמסטרונג היא מפעילת הבלוג Dooce, שפועל מאז שנת 2001. הבלוג היה המוצא שלה לכל התסכול שצברה בעבודתה כגרפיקאית ומעצבת אתרים. היא כתבה בהומור, ובעילום שם, אבל אחרי שנה האתר התגלה והיא פוטרה; כך נולד המושג dooced – מי שפוטר בגלל מה שכתב באינטרנט. כעת היא בלוגרית במשרה מלאה, והפרסומות באתר הן מקור ההכנסה העיקרי שלה; היא כותבת גם עבור אתרים אחרים (כמו Alpha Mom).

אני מוכה תדהמה כמעט בכל פוסט שלה שאני קורא. הפתיחות והיכולת לדבר על כל נושא, ובעיקר ההודאה בעינויים שהיא גורמת לבני משפחתה המורמונים שנאלצים לקרוא את תיאוריה המפורטים יחד עם כל האינטרנט. מי עוד יכולה לדבר כך על מערכת היחסים שהיא מנהלת עם הציצים שלה? שלא לדבר על בעיות העצירות אצלה במשפחה? אבל יותר מכל, מרשימה היכולת שלה להתמודד עם הדיכאון הקליני שהתפרץ אצלה אחרי שפוטרה, ועל החשש המתמיד שיחזור, והתרופות שהיא חייבת לקחת, ובעלה והבת הפעוטה שנותנים לה את הכוח להמשיך. ותאמינו או לא, היא הציעה לבעלה נישואין בטוקבק בבלוג.

אבל עם כל הבעיות האלה, הבלוג שלה ממש לא עצוב ומדכא. להיפך – זה אחד הבלוגים המצחיקים ביותר שאני מכיר. מסתבר שהיא פופולרית מאוד אצל אמהות; אני, מן הסתם, לא שייך לדמוגרפיה הזו, ובגלל יותר מסיבה אחת. ולמרות זאת, אני נהנה מאוד לקרוא אותה, ומלא הערכה על יכולתה להתגבר על הקשיים בחייה עם הומור וכנות בלתי ניתנת לעצירה. כמה טוב לראות שאישה עם כזה כישרון כתיבה מצליחה להתפרנס מפרסום אצלה בבלוג. זה נותן תקווה.

אני אוהב את… בוב רוס

בוב רוס הוא אמן אמריקאי, שהפיק והנחה תוכנית טלויזיה ללימוד ציור בשם שמחת הציור (The Joy of Painting). במקום להעמיד את האמן במרכז, רוס האמין שכל אחד הוא אמן, ורק צריך ללמוד כמה שיטות פשוטות כדי להפיק ציורי שמן נהדרים. בכל תכנית הוא התחיל עם קנבס ריק, מכוסה כולו צבע רטוב, לבן או שקוף, ובתום 27 דקות היה ציור נוף נהדר מוכן לנגד עינינו המשתאות. ולא רק זה, אלא הוא תמיד השתמש במברשות-ענק של אינץ' או שניים, או מקסימום במכחול-מניפה רחב, ולמרות זאת הציור היה מלא פרטים קטנים. בניגוד לטכניקה הרווחת, של ציור שכבה והמתנה של יומיים עד שהצבע התייבש, הוא צייר אך ורק על צבע רטוב, עוד שכבה ועוד שכבה, וניצל זאת להשיג אפקטים נהדרים של מריחה ושילוב צבעים. הדרך בה הוא מצייר השתקפויות במים מפליאה, אפילו אחרי שראיתי אותו עושה את זה 20 פעם. כל דבר שהוא עושה מלווה בהסבר בקולו המרגיע, שנותן תחושה של מורה סבלן וחביב, שיעשה הכל בשבילך עד שתצליח.
אמרו עליו שהציורים שלו בנאליים, ושאין להם ערך אומנותי. אבל בוב רוס עזר לאלפים חסרי השכלה אומנותית להוציא את הדמיון והיצירתיות שלהם מהראש אל הבד, ובכך תרם לעולם משהו שאי אפשר להשוות אליו את גדולי הציירים. הוא נפטר ב-1995 מלימפומה, אחרי שצייר (לפי עדותו) קרוב לשלושים אלף ציורים. את אלה שנותרו ברשותו תרם לתחנות הטלויזיה הציבוריות (PBS) שהקרינו את תוכניתו.