אורווה, סוסים, וכו'

אני מדפדף לי ב-TGDaily לטובת פרויקט סודי שיחשף בקרוב, ואני מוצא את צמד הידיעות האלו, שהופיעו אחת מעל השניה בדיוק כמו שמופיע בתמונה.

newsirony.png

אירוני משהו, לא?

צריך לחסום את כל מי שגולש בפיירפוקס

בסלאשדוט יש הפניה לאתר הקורא לחסום את משתמשי פיירפוקס (האתר כבר נפל בגלל אפקט סלאשדוט). מי שניגש לאתר בפיירפוקס – נדחה; אם הוא עובר להשתמש באקספלורר או אופרה (או אפילו IETab) הוא רואה את האתר כרגיל. ומה המניע של הקמפיין לויתור על 20% מהגולשים? האתר טוען כי משתמשי פיירפוקס לא מקליקים על מודעות, ואף חוסמים מודעות לפעמים (חוצפה!!!), ולכן אין תועלת כלכלית בלאפשר להם להיכנס לאתר.

הם אף מרחיקים לכת: כניסה לאתר, לדבריהם, תוך חסימת מודעות, היא גניבת משאבים, כי הם מקבלים שירות בלי "לשלם" – זה כמו לראות טלויזיה ולדלג על הפרסומות. וכאילו זה לא מספיק, הם מעלים טענה נוספת: מי שחוסם מודעות ואנימציות פלאש, למעשה מכין יצירה חדשה המבוססת על האתר (derivative work) ללא רשיון, ולכן פוגע בזכויות היוצרים של בעל האתר.

TechDirt דנים ארוכות באוילות של חסימת משתמשים, וברצון הבלתי נלאה לדחוף פרסום לגרון של כל משתמש. האינטרנט חיה על שיתוף מידע ועל לינקים; התועלת של בלוגר שעושה אליך לינק עולה לאין שיעור על התועלת של משתמש אחד שעושה קליק על מודעה. אבל אני רואה כאן משהו אחר: הם רומזים שאם הלכתי לשירותים בזמן הפסקת פרסומות, פגעתי בזכויות היוצרים של כוכב נולד. איזה מזל שאני לא רואה טלויזיה, אלא רק מוריד מוזיקה וסרטים בקאזה. אני לא רוצה להסתבך עם החוק.

פלישת האייפוד הקטלני

הבלתי-יאומן קרה! יוניברסל, אחת מחברות המוזיקה הגדולות ביותר, והתוקפנית ביותר נגד "פיראטים", הודיעה כי תמכור, במסגרת ניסוי, את רוב השירים בקטלוג שלה ללא DRM. האומנם ימות המשיח? בן-דוד מתקרב לצפת על חמורו הלבן? ישוע חזר מממלכת השמים? מוחמד ירד בסערת אש? לא, יוניברסל פוחדים ממשהו הרבה יותר גרוע מסולסיק: אפל.

מילה על המצב כיום: רוב מכירות המוזיקה ברשת מתבצעות בחנות המוזיקה של אפל, המכונה iTunes Music Store. הקבצים הנמכרים שם מוגנים במערכת הצפנה, "ניהול זכויות דיגיטלי", על מנת שרק מי שקנה את השיר יוכל לנגן אותו. הבעיה היא, שאפל לא מסכימים לאפשר לחברות אחרות לייצר נגנים התומכים במערכת. המצב הנוצר הוא, שמי שקנה מוזיקה מאפל יכול לנגן אותה על המחשב שלו (מק או ווינדוס בלבד) או על האייפוד שלו. אם יש לו נגן שאינו אייפוד, הוא יכול ללכת לחפש את החברים שלו. ואם יש לו אייפוד היום, ומוזיקה בשווי $500, ומחר הוא רוצה לקנות נגן אחר? הוא חייב לצרוב את כל השירים ואז להפוך את הדיסקים חזרה ל-MP3.

יוניברסל חוששים ממצב בו אפל שולטים על שוק המוזיקה העולמי. אם חברה אחת מחזיקה ב-80% משוק הנגנים, היא יכולה להתחיל להכתיב חוקים לחברות המוזיקה: המחיר, לדוגמה. כיום, חברת המוזיקה מקבלת כ-70 סנט על כל שיר. עלול לבוא יום בו אפל יאמרו: מעכשיו אתם מקבלים 20 סנט לשיר, ואם זה לא טוב לכם, נפסיק למכור את המוזיקה שלכם. מאחר והתקליטור נמצא בשלבי גסיסה מתקדמים, הפסקת המכירות באינטרנט יכולה להיות קטלנית.

אז לטובת מי אנחנו? חברות המוזיקה המרושעות, שמצצו את דמנו ואת דם האמנים במשך עשרות שנים, תבעו את הלקוחות של עצמן, וחושבות שהעולם שייך להן? או לטובת אפל, שמנסה לכבול את כל העולם לפורמט שלה ולנגן שלה? אנחנו לטובת המלחמה. כשהענקים הולכים מכות, הלקוח מרוויח. בדרך כלל.

איך להדליף מרגניות ולהשאר בחיים

שלא במפתיע, ושלא בפעם הראשונה, הודלף לאינטרנט הפרק הראשון בסדרה Pushing Daisies. הסדרה הזו, אחת מהתוספות הבכירות ללוח המשדרים שיתחיל בספטמבר הקרוב, מעוררת סקרנות רבה בקרב המבקרים – יוצר הסדרה, בראיין פולר, הוא בעל רקורד מרשים ("מתים במשרה חלקית" ו-"וונדפולס" המעולות, כיום מפיק ב-Heroes). איזו סיבה יש להפקה להדליף פרק חודשיים לפני שידורו?

הסיבה נעוצה, כנראה, ביחס שמקבלות סדרות קצת שונות מהמקובל. פושינג דייזיז עוסקת באדם שיש לו הכוח להחיות זמנית אדם (או חיה, או צמח) שמת – עובדה המנוצלת על ידי בלש פרטי, שיכול לשאול קורבן מי רצח אותו, לדוגמה. נושא כה מורבידי בפריים טיים? למה לאמריקאי הממוצע להשקיע בזה זמן, כשאפשר לעבור ל"אנטומיה של גריי" ולראות רופאות מהממות ורופאים חלומיים? סדרה חדשה צריכה קידום אגרסיבי, והדלפת הפרק יכולה להיות הדבר שמבדיל בין להיט איכותי שמפאר את המסך ובין עוד סדרה גאונית שאיש לא ראה.

אז איך הפרק? לא רע. רואים קצת וונדרפולס, וקצת עקרות בית נואשות. נושא כזה כבד חייב להיות מטופל בקומיות זהירה, וזה מה שאנחנו מקבלים. את פרק הראשון ביים בארי זוננפלד בכבודו – זה מ"גברים בשחור", שאת ההתמחות שלו בקומדיה מורבידית עשה ב"משפחת אדאמס". הפרק מציג קצת מההיסטוריה של הגיבור, את הכוח שלו ומגבלותיו, ואת הטרגדיה שלו. אולי יש סיכוי שהסדרה הזו תשרוד את העונה הראשונה שלה? בצער, אני חייב להגיד שכמו הסדרות הקודמות שפולר יצר, גם זו, כנראה, תלך לעולמה בטרם עת.

שלוש אפשרויות גרועות

בראיון שנתן שר התקשורת אריאל אטיאס לערוץ האקדמי, וקטעים ממנו הובאו ב-Ynet, אומר כבוד השר את המשפט הבא:

ספקי האינטרנט יחסמו, על ידי מסנני אתרים, וזה אפשרי, שיפסיקו להלך עלינו אימים […] יש לנו חוות דעת טכנולוגיות, גם של אגף ההנדסה שלנו, של משרד התקשורת, שזה אפשרי לסנן אתרים

הבעיה היא, שכל אדם שיש לו מושג ברשתות תקשורת מודרניות, ובדרך בה האינטרנט פועלת, יודע שאין אפשרות לחסימה כזו שאי אפשר לעקוף אותה. הבלוגרים האיראניים יודעים את זה, ופעילי האופוזיציה בסין יודעים את זה. וגם הממשלות שלהם יודעות את זה, ולכן הן מנסות לצוד אותם בכל דרך אפשרית. מדי פעם תופסים מישהו ומשליכים אותו לכלא; שאר המיליונים ממשיכים. כבר כתבתי בעבר על דרכי עקיפה הזמינות כיום לכל אדם באינטרנט.
אני רואה רק שלוש אפשרויות גרועות לישוב הסתירה בין המציאות ובין דבריו של השר אטיאס:

  1. כב' השר לא דיבר אמת. כלומר: אין לו חוות דעת כזו מאגף ההנדסה של משרד התקשורת.
  2. כב' השר לא מסוגל להבין את הנושא. כלומר: הוא קיבל חוות דעת אחרת מאגף ההנדסה, ולא הבין אותה.
  3. כב' השר כושל בניהול משרד התקשורת. כלומר: הוא קיבל חוות דעת כאמור, מפני שבאגף ההנדסה נמצאים אנשים בלתי-מקצועיים שנותנים חוות דעת שגויות.

אמרו לי, ילדים, מי יפתור את החידה? איזו אפשרות מבין השלוש היא הנכונה?

ועכשיו ברצינות

(פוסט רביעי ואחרון – יש לקוות – בעניין חוק הגבלת גישה לאתרים).

לו היה מישהו רוצה באמת להגן על ילדים, ובמיוחד אם אותו מישהו הוא במקרה שר התקשורת, אזי היו לאותו מישהו הכלים לבנות מערכת אפקטיבית, בלי צורך לדחוף צנזורה לגרון של כל גולשי האינטרנט. כזכור, שר התקשורת הוא שקובע את התנאים לפיהם חברת תקשורת מקבלת רשיון להיות ספק אינטרנט. אפשר להוסיף לשם את התנאי הבא: כל מנוי יקבל, לפי דרישתו, תוכנה להתקנה על המחשב הביתי שלו, שתסנן אתרים פוגעניים ולא תאפשר גישה אליהם. יש בשוק מגוון תוכנות שעושות את העבודה. או, אפילו יותר טוב: כל מנוי אינטרנט יקבע האם הוא מעוניין לקבל גישה חופשית לאינטרנט, או שהוא מעוניין שהספק יסנן את התכנים שהוא מקבל.

כיום כל הספקים מציעים שירות כזה בתשלום: תוספת של סכום מסוים כל חודש, והמנוי מקבל הגנה מתכנים למבוגרים, או אלימים, או פליליים וכו'. זה עדיין לא טוב בעיני, אבל כל לקוח זכאי לקבל את המוצר שהוא רוצה. אם יחפוץ שר התקשורת, יוכל לצוות על הספקים לתת את השירות הזה בחינם. זה בסדר, זה לא עולה להם הרבה כסף. האם הפתרון הזה לא עדיף על זיהוי ביומטרי של כל אדם שמבקש במפגיע לקבל את אותו שירות עליו שילם מלכתחילה – גישה לאינטרנט? כנראה שלא, כי הוא לא מספק את הסחורה הפוליטית שאנשי ש"ס מנסים להשיג.

אבל כל הפתרונות הטכניים האלה הם בעצם החלופה הגרועה, המתחמקת, לפתרון האמיתי והנכון. רבותי, האינטרנט הוא חלק מחיינו. לא פחות מהטלפון והמכונית. ילדים נפגעים מדי יום ממכוניות, האם נדרוש מהם זיהוי ביומטרי לפני שהם חוצים את הכביש? לא. אנו מלמדים אותם שצריך לעבור רק במעבר חציה, ושצריך לחכות עד שהרמזור יהיה ירוק, ושצריך להסתכל לשני הצדדים. ושילדים קטנים לא חוצים את הכביש לבדם. האינטרנט לא שונה. לילד בן 6 אין מה לחפש באינטרנט לבדו, וגם בגיל 9 עוד לא שוכנעתי שיש צורך. ממילא ויקיפדיה לא אמינה מספיק. אבל כאן נכנסת הבעיה הרגילה: להורים אין סבלנות, והם לא רוצים להשגיח. הם רוצים שהילד ישחק במחשב ויעזוב אותם בשקט.

האם היינו מקבלים תירוץ כזה מהורה שמרשה לילדיו לחצות את הכביש בלי השגחה? ועכשיו, האם הורים עצלנים, שרק רוצים להסיר מעצמם את האחריות לחינוך ילדיהם, הם תירוץ מספיק טוב לויתור על חופש הדיבור ועל הזכות לקבל אינטרנט חופשי ולא מצונזר?

ועכשיו ברצינות: אפשר להגן על הילדים. חינוך לזהירות, השגחה, ביחד עם סינון תכנים מבחירה (בין אם מקומית ובין אם אצל הספק) – כל אלה יתנו סביבה תומכת והולמת לילדים בעידן האינטרנט. לשר התקשורת יש הסמכות לתת את הכלים הטכניים הדרושים. במקום זה, מפלגתו מעדיפה לכפות על כולם אמת מידה מפוקפקת, צרה ופוגענית. לא זו הדרך.

מדוע חוק צינזור האינטרנט הוא חסר משמעות

(פוסט שלישי בעניין חוק הגבלת גישה לאתרים, שהגיש ח“כ אמנון כהן מש“ס, ושהתקבל לאחרונה בכנסת בקריאה טרומית).
"רשת האינטרנט מפרשת צנזורה כנזק, ומנווטת מסביב לה" – כך אמר ג'ון גילמור, ממקימי ה-EFF ומראשוני כותבי התוכנה החופשית. כידוע לרבים, האינטרנט, בראשית ימיה, היתה רשת מסובכת שמטרתה לשרוד התקפה גרעינית סובייטית. גם אם חלקים גדולים ממנה ייהרסו, מי שישרוד יוכל להמשיך ולתקשר. העיקרון הזה פועל גם כיום, ואולי אפילו טוב מתמיד.

אם תופעל צנזורה באינטרנט בישראל, עומדים לרשות הגולש מגוון אמצעים לעקוף את אותו מנגנון צנזורה. מאחר והחוק (במתכונתו הראשונית הנוכחית) מטיל את כל האחריות על ספק האינטרנט, המשתמש רשאי לנסות ולעקוף את החסימה בכל דרך שהוא יכול. והנה כמה דוגמאות מעשיות, מן הקל אל הכבד. להמשיך לקרוא מדוע חוק צינזור האינטרנט הוא חסר משמעות

מדוע חוק צינזור האינטרנט הוא אסון נורא

רבים כבר כתבו על הנזק שיכול לגרום חוק הגבלת הגישה לאתרים של ח"כ אמנון כהן (ש"ס). רציתי להוסיף מספר פרטים טכניים, כדי להסביר איך מערכת כזו עשויה לפעול מבחינה טכנית. לשם כך אפשר לבדוק כיצד מתנהל העניין במדינות בהם יש חוק דומה לזה, וכרגע מדובר בעיקר במדינות ערב וסין. כמו כן אפשר לבחון את מדיניות סינון האינטרנט בחברות הבוחרות שלא לאפשר לעובדיהן גישה מלאה לאינטרנט.

הפתרון מתבסס על סינון באמצעות תוכנה ייעודית. בדרך כלל התוכנה מסתמכת על רשימה ארוכה של "אתרים אסורים", אותה מתחזק ספק התוכנה. מי שמנסה לגלוש לאתר כזה, מקבל הודעה שהאתר חסום, בצירוף הסבר לקוני לסיבת החסימה (לדוגמה: "אתר למבוגרים", או "אתר מפר זכויות יוצרים". ויש גם "אתר בידורי", במיוחד בשביל החברות שמפריע להן שהעובד משחק איזה משחק פלאש אידיוטי, אבל לא חושבות להסיר את סוליטייר מכל המחשבים). מי שמחליט איזה אתר נחסם ואיזה לא, הוא עורך תוכן באותהחברה המספקת את התוכנה. הוא לא איש ציבור, לא ידוע מי הוא ומהם שיקוליו. יתר על כן: כמות האתרים ברשימה היא עצומה, והיא גדלה מדי יום ומדי שעה, ולכן אותו עורך מעסיק הרבה אנשים שתפקידם להיכנס לאתרים ולהחליט האם יש לחסום אותם או לא. מן הסתם זו עבודה מתאימה לסטודנטים ואנשים ללא השכלה ספציפית בתחום או בכלל, ובכל מקרה אין אותו עורך תוכן יכול לבדוק כל סיווג וסיווג בנפרד.

הבעיה שהמערכת לא ממש עובדת. אתרים לגיטימיים ותמימים רבים מוצאים את דרכם אל הרשימה הזו, ומאותו רגע קשה מאוד לצאת. לא מאמינים? בוינגבוינג, אחד הבלוגים החשובים בעולם (2.5 מיליון מבקרים בחודש), נכנס לרשימה כזו בעקבות תמונת פסל עירום. כן, אותה תמונה שהמגיבים ב-Ynet אמרו עליה שהיא בכלל לא דוגמה הוגנת. אז התחילה סאגה של התכתבויות עם אותה חברה, שלא ממש מיהרה להוציא אתר חשוב ולגיטימי מהרשימה השחורה. מחוסר ברירה, הם פתחו עמוד העוסק בעקיפת תוכנות צינזור שכאלה. העמוד נפתח במשפט הבא:

If your employer or corrupt, undemocratic, dictator-based government uses a filtering service such as Secure Computing's SmartFilter to block access to BoingBoing.net — or anything else online — you can try the following workarounds:

"ממשלה מושחתת, לא-דמוקרטית או מבוססת-עריצות" הם קוראים לזה. בקרוב נצטרף לשם גם אנחנו. כי כמה קשה יהיה לאיזה פקיד-ממשל להכניס לרשימה "בטעות" אתר של מפלגת אופוזיציה? אתר של עיתון שמעביר ביקורת על הממשלה? מישהו באמת יאמין שהאתר של ידיעות אחרונות הוא פתאום פורנוגרפי? ברור שלא, אבל לנו לא יהיה מה לעשות בעניין.

מחוקקינו, כמו גם אנשים רבים באוכלוסיה, סובלים מתפיסה מוטעית של האינטרנט. בתקשורת היא מצטיירת כמדמנה של פורנו, אלימות וסמים. אני מבין כשזה מופיע אצל חברי הכנסת של ש"ס, שאצלם זה ממילא "מין-טרנט". אבל אופיר פינס? גדעון סער? גלעד ארדן? בנימין נתניהו? הם יודעים טוב מאוד מה זה אינטרנט. הבעיה היא שהם שוכחים שזו פשוט נתינת סמכות צנזורה בידי המדינה, וכשנותנים למדינה סמכות היא מנצלת אותה עד תומה. אם יתקבל החוק, אין אתר שיכול להרגיש בטוח מפני המספריים של הצנזור.

פוסט זה מדורג "למבוגרים בלבד", אבל בלי סיבה מיוחדת

בשנת 1968 יסד ג'ק ואלנטי, נשיא התאחדות אולפני הסרטים האמריקאיים (MPAA), שיטת דירוג לסרטים על פי תוכנם. עד אותה עת היו האולפנים אמורים לפעול לפי "קוד התנהגות" שמנה מספר כללים בעניין מה מותר ומה אסור להראות בסרט: אלימות, מיניות, סמים ואוצר מילים; אבל לאחר שהאולפנים חברי ההתאחדות הפרו את הכללים שוב ושוב (וזאת על ידי הוצאת סרטים של גדולי הבמאים, כמו אלפרד היצ'קוק ואוטו פרמינגר) לא נותרה ברירה והיה צורך לפתח מערכת גמישה יותר.

המערכת החדשה כללה 5 רמות של תוכן, שעברו שינויים די מעטים עד לימינו:

  • G – מיועד לכל הגילאים.
  • PG – מומלץ להורים לשקול אם הסרט מתאים לילדים צעירים.
  • PG-13 – כולל חומר שעשוי להיות לא מתאים לילדים מתחת לגיל 13.
  • R – מתחת לגיל 17 יש צורך בליווי מבוגר.
  • NC-17 (במקור X) – אין כניסה מתחת לגיל 17.

ההבדל בין דירוג R ל-NC-17 הוא קריטי. האולפנים הגדולים לא רוצים להפיץ סרטים בדירוג NC-17, ולוחצים על הבמאים לחתוך סצינות בעייתיות, אפילו אם הן חשובות לסרט. גם אם הם מפיצים אותם, הם לא רוצים לעשות קידום או פרסום. רשתות בתי הקולנוע הגדולות לא רוצות להציג סרטים כאלה, ורשתות השיווק וול-מארט ובלוקבאסטר (שאחראיות על 40% מהכנסות ה-DVD) לא מעונינות במכירה או השכרה של סרטים כאלה.

הבעיה היא שאמות המידה לקביעת הדירוג הן קצת לא ברורות. קיימת ועדת דירוג, הצופה בסרטים ומצביעה על הדירוג המתאים להם. לפי ה-MPAA, חברי הועדה הם "הורים ממוצעים" לילדים בגילאי העשרה. שמותיהם חסויים. מי שרוצה לערער על החלטת הועדה מופנה לועדה אחרת, שגם חבריה חסויים. אפשר לשנות את עריכת הסרט (הוצאת קטעים פוגעניים) ולהגיש אותו לבדיקה חוזרת.

הסרט This Film Is Not Yet Rated חושף את האמת המוסתרת בתהליך: לרבים מחברי ועדת הדירוג יש ילדים מבוגרים הרבה יותר (מעל 20) ממה שטוענים ב-MPAA. לאחד אין ילדים כלל. חברי הועדה לא עוברים שום הכשרה. סרטים מהאולפנים הגדולים (שהם החברים ב-MPAA) מקבלים בועדה יחס מועדף, גם בהקלות בדירוג וגם בהמלצות ספציפיות לגבי מה שצריך לשנות בסרט כדי לשפר את הדירוג; סרטים מאולפנים קטנים או סרטים עצמאיים לא מקבלים המלצות, וצריכים להחליט בעצמם (וכך עשויים לוותר על קטעים שלא היו בעייתיים בעיני הועדה). אין עקביות בהחלטות הועדה – אבל בעירעור אסור להשוות את הסרט לסרטים אחרים (איזה מין ערעור זה?!). יש יחס שונה לחלוטין בין יחסי מין הטרוסקסואליים והומוסקסואליים (הארגון לא מכחיש את זה, וטוען שהוא רק עוקב אחרי הסטנדרטים המקובלים בחברה). בועדת העירעור הסודית חברים שני כמרים – קתולי ואפיסקופלי. התחושה המתקבלת היא שארגון חובבני, שמסתיר בקנאות את מגרעותיו ושמרנותו, הוא בעל השפעה עצומה על מה שהצופה רואה בקולנוע, אבל אין עליו כל פיקוח ציבורי.

פינת האירוניה 1: הסרט הוגש לדירוג, וקיבל (כמובן) דירוג NC-17. גם הליך הערעור לא ממש שינה. לפיכך, אי אפשר למצוא את הסרט הזה בבלוקבאסטר. אפשר לרכוש אותו באתר הסרט.
פינת האירוניה 2: ה-MPAA הוא אחד האירגונים הקולניים ביותר במלחמה ב"פיראטיות". אבל אז התגלה שלצורכי בדיקה פנימית (קרי: עשרות עורכי דין צופים בסרט כדי לראות אם אפשר לתבוע את הבמאי והמפיק), שיכפל הארגון את הסרט מספר פעמים, וזאת בצורה לא חוקית ואחרי שהוזהר לא לעשות כן. הם, כמובן, טוענים שמותר להם.

בשרות הוד מלכותה

אתמול שמעתי דיווח ברשת ב' על מצב תעשיית המוסיקה ב-2006, מפי הכתב לענייני בידור ומוסיקה, בני דודקביץ'. הוא סיפר שחלה עליה במכירות מוסיקה קלאסית וירידה במכירות מוסיקה פופולרית. הוא ציטט "מומחים" (מבלי לומר מי הם המומחים) שאמרו כי "גם 2007 תהיה שנה קשה לחברות המוסיקה, וזאת לנוכח הנגע הפיראטי והקלות הבלתי נסבלת שבה מפירי חוק מורידים שירים מהאינטרנט בלי תשלום." אותם מומחים אלמונים מיהרו לתקן את התיאוריה שלהם כדי שתתאים למציאות, והחליטו כי יש עליה במכירות המוסיקה הקלאסית כי הקהל שלה הוא מבוגרים, ש-"נמנעים מהורדות בלתי חוקיות באינטרנט ומעדיפים לשלם כחוק בעבור המוסיקה שהם אוהבים". נראה לי שיחצ"ני חברות המוסיקה לא יכלו להגיד את זה יותר טוב. אולי בגלל שנדמה שהעיתונאי הותיק פשוט הקריא מילה במילה את הטקסט שהם נתנו לו.

לי יש תיאוריה אחרת. התיאוריה שלי אומרת כך: יותר ויותר, חברות המוסיקה מוכרות מוצר מחורבן שהצרכנים לא רוצים. הם מחתימים אמנים מסחריים, נחותים, שנראים יפה בטלויזיה (אולי כי כך מנצחים ב"כוכב נולד") אבל שירה, הלחנה, כתיבה או נגינה אינם הצד החזק שלהם. הם מקבצים על תקליטור להיט אחד או שניים, שנטחנים בגלגלצ עד זוב דם, עם עוד 8-10 שירים שאיש לא שמע ואיש גם לא רוצה לשמוע. וכל זה, כאמור, על תקליטור פלסטיק מרגיז, שנשרט בקלות, ואין לי איך להכניס אותו לנגן MP3 שלי.

באינטרנט המצב שונה. לאפל לקח כמה שנים למכור מליארד שירים ב-iTunes; את המליארד השני הם מכרו תוך 5 חודשים. עליה או לא? חנות המוסיקה eMusic מוכרת שירים ללא DRM מבחיל (בניגוד לאפל). המכירות שלהם בקו עליה כל הזמן, ולאחרונה חצו את קו 100 מליון השירים. אני חושב שזה מראה שהרבה צרכני מוסיקה נטשו את פורמט התקליטור הגוסס ועברו לקנות את מה שהם אוהבים בפורמט דיגיטלי – וזה גורם לשני אפקטים חשובים בתעשיה. להמשיך לקרוא בשרות הוד מלכותה