עיצוב נסיוני

מבצע לסוף השבוע בלבד, עד גמר המלאי: עיצוב מינימליסטי שמתבשל אצלי על אש קטנה כבר הרבה זמן. אנא, תנו הערותיכם הבונות למראה. הוא בפירוש לא סופי ויש עוד מה לתקן ולשנות (התמונות בגוף הפוסטים, לדוגמה). הגופן בשימוש הוא פרנק ריהל, כי אני מתעקש על סריף. מגיבים, בזמנכם החופשי אש.

עדכון: העיצוב הוסר למטרות שיפורים כלליים. תודה למגיבים.

המבורגרים מהגיהנום

כולם יודעים שיש מגפה של השמנת יתר וסוכרת בעולם המערבי. כולם גם יודעים מי גרם לזה: מקדונלד'ס. אפילו יש סרט תיעודי שמוכיח את זה: Super Size Me של מורגן ספרלוק, שזכה להצלחה קופתית, ביקורות משבחות, פרסים וגם מועמדות לאוסקר. כולם יודעים שמזון מהיר הוא גרוע, לא בריא, גורם למחלות ולהוצאה עצומה של מערכות הבריאות. מכאן קצרה הדרך להשוואה של מזון כזה לסיגריות, ולדרישה (הגיונית, לפי קו המחשבה הזה) להגביל את הפרסום של רשתות המזון המהיר, ואולי לאסור על מכירה של מזון כזה לילדים, או אפילו לגמרי.

הנה לדוגמה הפוסט של שחר שילוח, "המבורגר במאפרה". הפוסט מחבר, בצורה אוטומטית ממש ובלי כל צורך בהוכחות, בין מקדונלד'ס ובין השמנת יתר של האוכלוסיה, סכרת, התמכרות – וגם, כמובן, ההשוואה הבלתי נמנעת לסיגריות. היא גם מכניסה לשם צבעי מאכל (מה הקשר לעניין הזה? לא חשוב, "כולם יודעים" שצבעי מאכל זה לא בריא), וגם איזו תאוריית קונספירציה קטנה: מקדולנד'ס קונה חומרי גלם מאימפריות-רשע כמו תנובה ושטראוס, ענקים כלכליים ששולטים על הכנסת, בתי המשפט והתקשורת, והם לא יתנו ידם להגבלות על מכירה ופרסום של מזון מהיר.

עכשיו נעבור לחלק המשעמם: ריאליטי צ'ק. נתחיל בסרטו הידוע של מורגן ספרלוק. בסרט, ספרלוק טוען שאכל רק במקדונלד'ס במשך חודש שלם, הגדיל את הארוחות רק כשהציעו לו, ואכל את כל המנות בתפריט. כמו כן, הוא אומר, הדיאטה הזו הסתכמה בכ-5,000 קלוריות ליום בממוצע. בסרט התיעודי "שמנצ'יק" (Fat Head), שאפשר לראות באתר של יס דוקו בוואלה בחינם (וגם מומלץ, כי הוא מבדר ומחכים למדי), רואים שהסיפור של ספרלוק פשוט לא הגיוני. עם התפריט שהוא טוען שאכל קשה מאוד להגיע ל-5,000 קלוריות אפילו ביום הגרוע ביותר – כולל קינוחים והגדלת ארוחה ובחירה במנות המשמינות ביותר בתפריט. אם זה כך ביום הכי גרוע, איך אפשר להגיע ל-5,000 קלוריות בממוצע? הבעיה היא, שספרלוק מסרב לפרסם את היומן בו כתב כל יום מה אכל, ומתחמק מלתת תשובות.

יתר על כן, רבים ניסו לשחזר את ניסוי-מקדולד'ס של ספרלוק כדי לראות אם התופעות שתוארו בסרט אכן מתרחשות. בניסוי שנערך באוניברסיטת לינקפינג בשוודיה, המשתתפים צרכו אפילו יותר – 6,000 קלוריות ליום, רובן משומן רווי – אך למרות עליה מובנת במשקל, לא נצפו שם התופעות האחרות שספרלוק טוען שהיו, כמו שינויים קיצוניים במצבי רוח ותוצאות גרועות בבדיקות תפקודי כבד. למעשה, עורך המחקר משער שאם אכן סבל ספרלוק מהתופעות האלה, הן עשויות להיגרם דווקא מהתזונה הצמחונית לחלוטין והדלה מאוד בקלוריות, לה היה רגיל לפני שעבר לאכול רק במקדונלד'ס.

יש עוד: המדדים הסטטיסטיים המשמשים להגדרת פלחי אוכלוסיה כבעלי משקל עודף (overweight) שמנים (obese) ושמנים מאוד (morbidly obese) הם רק מה שהם – סטטיסטיים. מדד BMI, הכל כך פופולרי, מתעלם לחלוטין מרמת הכושר, אחוז השומן בגוף ומשקל השרירים. רואים את זה בקלות אצל ספורטאים: הם שוקלים הרבה, בגלל מסת השריר, ולכן מוגדרים – סטטיסטית – כשמנים, למרות שהם כמובן בכלל לא; ואם תנסו להעביר אותם לדיאטה דלה בקלוריות הם יתמוטטו. מחקרים רבים מראים את חולשתו של המדד הזה: מחקר מ-2005 מראה כי אנשים שסווגו "בעלי משקל עודף" מתו בשיעורים נמוכים באופן משמעותי (בתקופת הניסוי כמובן. בסוף כולם מתים) יחסית לאנשים בעלי משקל שסווג "נורמלי" או "משקל נמוך". ויש גם ניתוח של 40 מחקרים, המקיפים כרבע מיליון משתתפים, המראה כי חולי לב במשקל "נורמלי" נמצאים בסיכון גבוה יותר למוות מאשר חולים בעלי "משקל יתר" לפי מדד BMI.

הסרט Fat Head מציג מידע רב נוסף, עד כדי התקפה ישירה על מה שלימדו אותנו תמיד: שומן זה רע, וצריך להפחית צריכת בשר לטובת ירקות ופחמימות – וטוען שיתכן ודווקא העצה הזו, ש"נראית הגיונית", היא שגורמת לבעיות הבריאות ולהשמנה. הוא מפריך כמה מיתוסים בנושא כולסטרול, והקשר בין מה שאנו אוכלים לרמתו בדם. אבל השורה התחתונה היא זו: אין קשר אוטומטי בין מה שאוכלים ובין השמנה וסוכרת; אין קשר אוטומטי בין מזון מהיר ומחלות; המציאות, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר, ולפעמים מה ש"כולם יודעים" שונה מאוד מהמציאות המדעית והרפואית.

בעיני, תליית כל האשמה ברשתות המזון המהיר היא סוג של הסרת אחריות. אני לא אשם בזה שאני שמן, זה מקדונלד'ס ופיצה האט ו-KFC. אם רק הם היו מפסיקים לפרסם כל כך הרבה, כבר מזמן הייתי יורד במשקל והופך לרץ מרתון חטוב. צריך לאסור אותם בחוק! זה כמו סיגריות! אין כמו רציונליזציה. אבל האמת היא שאם במקום לראות פרסומות יוצאים להליכה של שעה, הבריאות משתפרת מאוד, גם בלי לשנות כלום בהרגלי האכילה, ואת זה אני אומר מנסיון אישי.

כל זה לא בא לומר שמזון מהיר הוא טוב לבריאות. הוא לא. יש בו באמת הרבה מלח ושומן וסוכר, ותמיד עדיף מזון שבישלתם בעצמכם. אבל לתלות בו את האשם לכל תחלואינו ובעיותנו, זו סתם מציאת שעיר לעזאזל, פתרון קל ופופוליסטי שאין מאחוריו דבר.

משבר בהרכבה עצמית

צהובון שוודי מפרסם כתבה שולית במדור התרבות שלו. הכתבה, המפוקפקת מבחינה עיתונאית, נותנת במה לאחת השמועות המופרכות שרצות בעזה לגבי הצבא הישראלי: שצה"ל גונב איברים מגופות פלסטינים ומוכר אותם. כידוע, יש כל מיני שמועות שמסתובבות שם – שהישראלים מפיצים מחלות, משתמשים בפגזים רדיואקטיביים, וכמובן האגדה על הרעלת יאסר ערפאת; אבל הכתב השוודי מצא את השמועה הזו ופרסם אותה. לא חשוב שמדובר בעיתון לא אמין במיוחד; לא חשוב שעיתונים אחרים בשוודיה תקפו את הכתבה על חוסר מהימנותה; ממשלת ישראל קפצה על ההזדמנות והודיעה לכל העולם שהשוודים אנטישמים נורא. ממשלת שוודיה, מצידה, סירבה להתנצל (למרות שאיש לא דרש זאת) והודיעה כי יש בארצה חופש עיתונות (למרות שאיש לא ערער על זה).

האמת, די ברור למה לנתניהו דחוף לעשות הר מהעכבר השוודי הזה. רק עכשיו הוא נכנע לאובמה, והוא סופג אש מכיוון המתנחלים ומאנשי הימין בממשלתו ובמפלגתו. וחוץ מזה יש לו את בוגי שפולט שטויות וגל פשע נוראי עם המון ביקורת ושפעת החזירים. עדיף שתשומת הלב תופנה לשוודים האנטישמים שרוצים לכלותנו, ובכלל יש שם המון פלסטינים ומוסלמים שמשתלטים להם על ערבות הקרח. הכי טוב להמשיך ולנפח את השטות הזו, וללבות את היצרים הלאומיים. זה טוב כמעט כמו מלחמה.

והשוודים? מבחינתם זה נוח מאוד. השמאל בשוודיה חזק ואהדתו נתונה לפלסטינים הכבושים, וכמובן שהאוכלוסיה המוסלמית הרבה שם איננה בדיוק ציונית. העמדה של ממשלת שוודיה בהחלט מקנה לה נקודות זכות בקרב הבוחרים, וכמובן שעמידה על עקרון חופש הדיבור והעיתונות – אפילו שאינו רלוונטי – תמיד טובה (חוץ מבישראל. כאן כולם אוהבים סתימת פיות וצנזורה). בשוודיה אין גוש של נוצרים אוונגליסטים קיצונים אוהבי ישראל; אין לובי יהודי חזק; ואין רגשות-אשם ממלחמת העולם השניה. התוצאה היא, שאם יש הזדמנות להתעמת עם ישראל, כדאי לנצל אותה.

אז לפני שאתם רצים להחרים חברת רהיטים זולים שאין לה בכלל קשר לעניין, אולי כדאי לחשוב מי משתמש בהמון העצבני לצרכיו הפוליטיים, ומי מרוויח מהסיפור המגוחך הזה.

איך פורצים למאגר הביומטרי

מתחילים להופיע בבלוגוספירה דיונים טכניים מעמיקים על הצפנה ודרכי הגנה אפשריות על המאגר הביומטרי הבא עלינו לרעה. התחום מעניין אותי, ואני קורא את הפוסטים בעיון. לדוגמה, הויכוח בין רונה ובין דושקין עם התקפת איש הקש שלו; או הפוסט הרב-חלקי המעמיק אצל עומר טרן ביומן אבטחה. חשוב לדון ולבחון את הנושאים האלה, שרלוונטיים גם עבור נושאים רחבים הרבה יותר מהעניין הספציפי שלפנינו. אבל עוד לפני שנכנסים אל עובי הקורה הטכנית, צריך לזכור שכמו בהרבה מקרים אחרים, החוליה החלשה במערכת היא האנשים.

לפני כמה חודשים ראיתי, באחת מתוכניות התחקירים בטלויזיה, מקרה שערורייתי שהיה צריך לקבל כותרות ראשיות בעיתונים. עובד במערכת בתי המשפט (אך לא שופט) היה מוכן, תמורת כמה אלפי שקלים, להיכנס למערכת המחשב ולשנות פסקי דין. פשוט כך: נכנס לקובץ ה-Word ומשנה את הטקסט שכתב השופט. אחר כך "הלקוח" ניגש למזכירות בית המשפט, מבקש שידפיסו לו עותק רשמי של פסק הדין, והנה קונים משפט בכסף במדינת ישראל, והשופט אפילו לא יודע.

אם דבר כזה אפשרי – הזמנת פסק דין כבקשתך – כמה יעלה שינוי קטן במאגר הביומטרי? כמה יעלה להכניס לשם פרטים של מסתנן בלתי חוקי שרוצה אזרחות? או מרגל? או מחבל שרוצה לעבור את המחסום בקלות בתור אזרח ישראלי? ויש כמובן גם ההיפך: כמה יעלה לנקום בשכן שתפס לי את החניה, על ידי מחיקתו מהמאגר? או שאולי אני יכול להוסיף לו איזה רישום פלילי, נאמר עברות מין בקטינים?

המאגר הביומטרי מוסיף שכבה עבה של בעיות, ומחריף את הבעיות הקיימות. אבל גם אם נצליח לבטל את רוע הגזרה הזו, עדיין נישאר עם מערכת רקובה ומושחתת: במשטרה, במשרדי הממשלה, בביטוח לאומי, ואפילו בבתי המשפט. אין לי מושג איך להתמודד עם הר הזוהמה הזה (וההליכה של מאיר שטרית עם הראש בקיר, נגד האינטרס הציבורי, היא רק סימפטום שלו). נתחיל במאגר הביומטרי – בואו להפגנה במוצ"ש. אחר כך נמשיך, כי למי שחי כאן אין ברירה אחרת.

משיבים מלחמה עם מאובנים

קשה, קשה להילחם בנודניקים האלה שמזלזלים באבולוציה ופוטרים אותה בנימוקים מטופשים. הם לא מוכנים להקשיב להיגיון, מסרבים להכיר בעובדות, עושים את עצמם לא מבינים מונחים מדעיים ועוסקים במשחקי מילים במקום בראיות. והאמת היא, שאת הגרעין הקשה כנראה לא נשכנע לעולם, לא משנה כמה הוכחות נראה. אבל אפשר אולי לפזר את הערפל שהם מפיצים, ולשכנע כמה אנשים שמוכנים להקשיב; כאלה שאין להם ידע מעמיק ועלולים להיות מוקסמים ממנופפי הידיים הכריזמטיים, שבשבילם צנצנת חמאת בוטנים היא הוכחה לקיומו של אלוהים.

לשם כך הפיקה קרן ריצ'רד דוקינס סדרה של סרטונים קצרים, כל אחד מביא ראיה קטנה – פריט מידע מאומת ומתועד היטב – לנכונותה של האבולוציה. מתאים גם למי שלא עשה תואר שני במדעי החיים. רק בשביל לסתור את הטענות הידועות: איפה מאובני-המעבר בין הקופים לאדם? היכן ההוכחה שהלווייתנים התפתחו מיונקים יבשתיים? כמה DNA משותף לשימפנזים ולאדם? חתיכות קטנות מהפאזל, כל אחת פשוטה וברורה, שביחד מצטרפות למאגר ידע מוצק שכבר קשה להתכחש לו.


יש גם גרסת HD באיכות מעולה, ואפילו לינק להורדה של הקובץ בפורמט QuickTime, שאפשר יהיה להראות לתלמידים בבית הספר. רק לא לשכוח להציג להם גם את האפשרות השניה: שהעולם נוצר על ידי מפלצת ספגטי מעופפת בלתי נראית.

עלילות וינסטון סמית' באמזונס

החיים, ידידיי, מחקים את האמנות. זה דבר ידוע. הנה חברת אמאזון, החנות המקוונת הידועה ביותר, שהחלה את דרכה במכירת ספרים וכיום מוכרת כמעט הכל: קוסמטיקה, מוצרי מזון, מחשבים. השפעתה כה רבה עד כי החליטו קברניטי החברה לקדם במו ידיהם את פורמט הספר האלקטרוני, שקיים זה שנים רבות אך מדשדש בנישה זעירה של השוק.

התכנית כללה יצירת מכשיר יעודי לקריאת ספרים, הקרוי Kindle. במקום מסך LCD שקשה לקרוא בו לפרקי זמן ארוכים, נבחר מסך מסוג "נייר אלקטרוני", נעים מאוד לקריאה (כמעט כמו נייר רגיל) ואף חסכוני מאוד בצריכת אנרגיה. המכשיר כולל גם רכיב אלחוטי, כך שהקונה יכול לרכוש ספרים באתר והם מופיעים במכשיר הקינדל שלו כבאורח-פלא. למרות מחירו הגבוה של הקינדל (מאות דולרים, יש כמה דגמים), המוצר היה ללהיט והספרים האלקטרוניים נמכרו כלחמניות דיגיטליות חמות.

הבעיה החבויה כאן, היא ניהול הזכויות הקנייני, המכונה DRM. אי אפשר להעתיק את הספרים בין מכשירים, כי כידוע כל לקוח משלם הוא גם פיראט בפוטנציה. המערכת הזו, עליה מפקחים קומיסרים חבויים במרתפי אמאזון, התגלתה במלוא אפלוליותה אתמול, עת לקוחות גילו כי שני ספרים שרכשו בכסף מלא נמחקו מרחוק ממכשיריהם בפקודת אמאזון, וחשבונם זוכה בשווי הספרים. למה? המו"ל החליט להתחרט, ולא רצה שיהיו עותקים אלקטרוניים של שני הספרים האלה.

אמאזון ניסו תמיד לקדם את הרעיון שספר אלקטרוני הוא כמו ספר פיזי, רק ללא משקל ונפח. מה יכול להיות טוב מזה? אלא שכעת רואים כי בעוד אני יכול להיכנס לחנות ספרים ולקנות ספר, ואז הוא רכושי ואני יכול לעשות בו ככל העולה על רוחי, הרי שספר אלקטרוני לעולם איננו שלי. אני זקוק לאישור הקומיסר לכל פעולה שאני עושה בו; ברצונו, מחרים לי אותו הקומיסר בלי צורך לתת הסבר. הרי זה כאילו אנשי סטימצקי יפרצו לביתי באישון לילה, יקחו ספרים לפי ראות עיניהם וישאירו כמה שטרות על השולחן.

אמאזון טוענים שחלה תקלה בהליך הפרסום של הספרים, וכי מלכתחילה לא היו אמורים להיות עותקים אלקטרוניים שלהם; עוד הם אומרים שמדובר בעניין חד פעמי שלא יחזור. אל תאמינו להם. זו לא תקלה: היכולת שלהם למחוק מרחוק ספרים מתוך המכשירים המצויים בבתיהם של אנשים תוכננה מראש; תוכנת המחשב המבצעת זאת נכתבה ונבדקה – גם בשרתי החברה וגם במכשירי הקינדל עצמם; מנהלי אמאזון נתנו את ההוראה לבצע את המחיקה. אין פה שוגג, אין פה טעות. וזה יכול בקלות לקרות שוב – כי מערכת ה-DRM של אמאזון לעולם לא תאפשר לכם להיות בעלים של ספר אלקטרוני.

מערכת חוקים כזו, בה רכושי אינו רכושי, קניה איננה קניה, ומכשיר אלקטרוני שנמצא ברשותי הוא מסוף הנמצא בשליטת חברה הבזה ללקוחותיה, ממוטטת את כל תפיסת הספר האלקטרוני. מדוע שמישהו ירצה לשתף פעולה עם מודל כזה? אמאזון, שרצו להיות מלכי הספר האלקטרוני, הרסו בצעד שבחרו את המוניטין שלהם ואת הלגיטימיות של ספר אלקטרוני.

המציאות מחקה את האמנות, כבר אמרתי? כי אותם שני ספרים שאמאזון בחרו להחרים בכוח, היו לא אחרים מאשר "1984" ו-"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול. לא הייתי יכול להמציא סיפור כזה בעצמי.

מי יצנזר את המצנזרים

אחרי שחוק צינזור האינטרנט, המכונה גם 892, מת בקול דממה דקה, נשמו רבים (ובהם גם אני) לרווחה. אין ספק שמדובר בחוק שאינו רק אנטי-דמוקרטי, אלא גם פוגעני (בכך שיצנזר גם אתרים ראויים ולגיטימיים), רשלני (בכך שאין סיכוי שיצליח באמת לחסום את כל האתרים הפוגעניים) וגם פשוט מטומטם (בכך שלא משנה מה השיטה בה ישתמשו, אפשר יהיה לעקוף אותה די בקלות). אבל למרות שהנושא ירד לכאורה מסדר היום, כדאי אולי לחשוב לרגע על המטרה האמיתית שלשמה נולד החוק הזה, ולמה יש סיכוי טוב שעוד נראה אותו חוזר, בצורה כזו או אחרת.

יוזמי החוק, אנשי מפלגת ש"ס, אוהבים להתהדר בכך שהם רק רוצים להגן על הילדים™. אבל, הם מוסיפים, זה בכלל לא הילדים שלנו: אצלנו אין אינטרנט. לא, אנחנו מגינים על הילדים החילונים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. זה מעניין, כי כאשר מדובר על סמים או אלימות, הם נהנים להטיח האשמות בנוער החילוני. עכשיו הם פתאום רוצים להציל אותו? אני טוען שאין להם עניין ולו קל שבקלים בהצלת ילדים חילונים. העניין שלהם בילדים חילונים מסתכם באיך למשוך כמה שיותר מהם לחינוך ברשת אל המעיין, כדי שאפשר יהיה להחזיר אותם בתשובה. אבל אם זה כך, בשביל מה לצנזר לי את האינטרנט?

אני לא טוען שחברי הכנסת של ש"ס, או הרבנים הנסתרים שמושכים בחוטיהם מאחורי הקלעים, הם רשעים שרק רוצים למרר את חיינו. אני גם לא חושב שזה צעד ראשון למדינת הלכה (ונדמה לי שהעסקנים, לפחות, ממש לא רוצים מדינת הלכה). לדעתי, המטרה האמיתית של החוק הזה היא הגבלת הגישה לאינטרנט של הציבור החרדי דווקא.

ראיתם את האזהרות החמורות בשכונות החרדיות נגד האינטרנט? את המאמץ הגדול שמשקיעים בניסיון להפחיד את האוכלוסיה, לבל יתחברו לאינטרנט רחמנא ליצלן? יש לזה סיבה. האינטרנט מפילה מחיצות, שוברת חומות שתיקה, ומפוררת את המבנה השבטי המסתגר של החברה החרדית. די להביט באתר כמו "חדרי חרדים" ובפורומים העמוסים בהייד פארק כדי לראות את המהפכה. תקשורת חושפנית מחד ואנונימית וחשאית מאידך – זהו שילוב קטלני שמערער את מעמדם האבסולוטי של רבנים בתוך קהילותיהם, ופוגע בכוחם של עסקנים ופוליטיקאים.

התקשורת החרדית – וכאן הכוונה לעיתונים ולתחנות הרדיו – מגוייסת לחלוטין. החדשות מטויחות היטב, השפה מכובסת ומגוהצת, ידיעות מהעולם החילוני שמעבר לחומה יש רק במשורה, ופשע כמעט שאינו קיים. זה, כמובן, מפני שהיא נתונה לפיקוח הדוק ובלתי מתפשר. קשה לקיים אחיזת-חנק כזו באינטרנט – כפי שאנו רואים היטב ממדינות אחרות, שמנסות ונכשלות. מהמקום הזה מגיע הרצון להטיל צנזורה: האתרים הראשונים שייחסמו הם הפורומים החרדיים ולא אתרי הפורנו. כבונוס קטן, ממילא חובבי חופש הדיבור וזכויות האזרח לא ימהרו לזעוק על פורום כזה שנחסם. נוותר להם פעם אחת על ויקיפדיה והם יהיו מרוצים.

זו הסיבה שלדעתי עוד נראה את החוק הזה בגרסאות חדשות בעתיד. הלחץ על הפוליטיקאים החרדים הוא גדול – גם מצד הממסד הרבני וגם מחששם האישי למעמדם. אנחנו נצטרך להמשיך להילחם – לא רק על זכותנו לצרוך פורנו, אלא על זכות הדיבור הבסיסית ביותר של ציבור חרדי ודתי, שקשה לו מאוד להגן על עצמו מפני עוולת הצנזורה.

מתכוננים לדפש מוד

אז Ynet פרסמו היום רשימה משוערת של השירים שיהיו בהופעה. יש כמה שירים שחסרים לי, ואולי הרשימה עוד תשתנה. בינתיים, מי שרוצה לרענן את זכרונו, יכול לעיין בלינקים שאספתי לנוחיותכם.

  1. In Chains
  2. Wrong [HD]
  3. Hole to Feed
  4. Walking in My Shoes
  5. It's No Good
  6. A Question of Time
  7. Precious
  8. Fly on the Windscreen
  9. Jezebel
  10. A Question of Lust
  11. Come Back
  12. Peace
  13. In Your Room
  14. I Feel You
  15. In Sympathy
  16. Enjoy the Silence
  17. Never Let Me Down Again
  18. Stripped
  19. Master and Servant
  20. Strangelove
  21. Personal Jesus
  22. Waiting for the Night

עכשיו רק נשאלת השאלה, איפה People Are People, או Home, או Shake the Disease וכולי וכולי. נקווה לטוב, ונתראה שם.

מותו של ה-URL הארוך

אחת העצות הראשונות ב-SEO היא: כתובת הפוסטים צריכה להיות ארוכה, ולהכיל מילות מפתח מתוך הפוסט (בדרך כלל מהכותרת) וגם את תאריך הפרסום. הנימוק הוא, שמנועי חיפוש אוהבים מילים שהן חלק מה-URL, ולכן הפוסט יופיע גבוה יותר בגוגל. נימוק נוסף הוא, שהגולשים יכולים לראות אם הפוסט רלוונטי להם מבחינת הנושא והתאריך. אבל האם זה באמת עוזר?

מסתבר שלא כל כך. בטור שפרסם לאחרונה ג'ון דבוראק, הוא מביא מספר נתונים המערערים כמה תפיסות SEO מקובלות. הבלוג של דבוראק זוכה לסדר גודל של כמיליון צפיות בחודש, נתון נאה לכל הדעות. והנה, אחרי ששמע בעצתם של "מומחי" SEO ושינה את פורמט הכתובות (הוא משתמש בוורדפרס כמו כולנו), האתר ספג מכה קשה וירד מממוצע של 1.2 מיליון צפיות בחודש לכ-900 אלף. וזה לא שהלינקים הישנים הפסיקו לעבוד – הלינק הדיפולטי (זה עם מספר הפוסט) ממשיך לעבוד.

מה קרה? הכתובות החדשות ארוכות ומעצבנות, ובלתי אפשרי להקליד אותן ידנית; אבל הן אמורות ללכוד את תשומת ליבו של השליט האולטימטיבי, גוגל. בפועל, מספרי הצפיות יורדים, ותוצאות החיפוש בגוגל אינן משתפרות! הוא שוחח בנושא עם מפתחת שעזבה את גוגל לא מכבר, והיתה שם מעורבת בתחום אסטרטגיית החיפוש, והיא מאשרת: שיטת הכתובת המפורטת אינה עוזרת. בנוסף, קשה לשלוח את הכתובות במסנג'ר או באימייל, כי הן נחתכות או נקטעות; צריך לדעת איך מקצרים אותן (לדוגמה, באמצעות TinyURL) וגם אז הן הופכות חשודות בעיני רבים (ע"ע rickroll).

נדמה לי שמי שמשתמש בשיטה הזו עם בלוג בעברית עושה לעצמו עוול עוד יותר גדול, בין אם הוא מקליד slug אנגלי ידנית, ובין אם הוא משתמש בכתובות UTF-8 מזעזעות כמו בויקיפדיה העברית:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%93_%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%97%D7%9E%D7%A9

לא יכול להיות שזה משפר את תוצאות החיפוש בגוגל!

התייחסות אחרונה בעניין נוחות השימוש. כאמור, כתובת כזו ארוכה אין שום סיכוי להקליד ידנית. אבל, אם המשתמש כבר ביקר בדף הזה, אז הוא יכול להסתכל על ה-URL ולראות את התאריך ונושא הפוסט, ואז לכאורה קל לו יותר למצוא מה שהוא מחפש. אבל מאחר ובכל דפדפן מודרני (פיירפוקס, אופרה, כרום, ספארי) יש תיבת URL מתקדמת, שמציגה את כותרות הדפים ומאפשרת גם חיפוש בהיסטוריה, אין שום צורך בכתובת ארוכה ומפותלת. עדיף לשים את המידע הזה בכותרת במקום בכתובת.

אם יש למישהו הוכחה שזה עובד (סטטיסטיקות לפני/אחרי), אשמח לשמוע. בינתיים אני קורא לכל מי שרוצה לשמוע להפסיק עם השטות הזו, ולחזור לכתובות באורך סביר. For great justice.

ניצחנו!

kiss_2איגוד תעשיית ההקלטה של אמריקה, המוכר בשם RIAA, מתמוטט: עשרות עובדים כבר פוטרו, וייתכן שכבר בשבוע הבא הארגון הזה יעלם לגמרי, ויטמע בתוך מקבילו הבינלאומי, IFPI ("הפדרציה הבין-לאומית של התעשיות הפונוגרפיות"). האיגוד הזה, המייצג את האינטרסים של חברות המוזיקה בארה"ב, נשלט בעיקר על ידי ארבע חברות המוזיקה הגדולות: EMI, סוני מיוזיק, וורנר מיוזיק, ויוניבסל מיוזיק גרופ. בשנים האחרונות נודע שמו של האיגוד הזה ברבים בעיקר בגלל מאבקו בשיתוף קבצי מוזיקה באינטרנט, ובמדיניות המפוקפקת של תביעות גרופות, כולל סטודנטים תפרנים, ילדים קטנים, וקשישים שאפילו אין להם מחשב.

לפני כחודשיים הכריז הארגון על סיום קמפיין התביעות אחרי חמש שנים, במהלכן נתבעו כשלושים אלף איש על שיתוף קבצים. רובם, אגב, בחר לשלם דמי כופר של כמה אלפי דולרים, מחשש שלא יוכלו לממן לעצמם הגנה משפטית; מי רוצה להתעמת עם סוללת עורכי דין אימתנית? כך נוצר מצב שחברות המוזיקה למעשה סוחטות אנשים שאין להם יכולת להגן על עצמם. הארגון טען שהוא עובר למדיניות חדשה: שיתוף פעולה עם ספקי אינטרנט, שיאתרו משתפי קבצים ויחסמו את החיבור שלהם לרשת. בשלב זה, התוכנית הזו אינה יוצאת לפועל.

כתבתי "ניצחנו!" בכותרת הפוסט למרות שלא ניצחנו כלל, ולא בטוח שיש קונצנזוס על מהו ניצחון. הסיבה לכותרת היא שגם ה-RIAA עצמו טען לניצחון, אחרי שהצליח, אחרי מאבקים משפטיים, להפיל את שירותי שיתוף הקבצים נאפסטר וגרוקסטר. האמנם הצליח? הרי שיתוף הקבצים רק הפך נפוץ יותר, קל יותר, זמין יותר. את הסוסים האלה איש כבר לא יחזיר לאורווה לעולם.

גם הפיכה שרירותית של כל שיתוף קבצים לחוקי היא לא הניצחון שאני מחפש. בסך הכל, אמנים צריכים להתפרנס, ולא רק הם: גם האנשים הטכניים באולפן ההקלטות, וגם הכמות העצומה של אנשים שעובדים מאחורי הקלעים של סרטים, לדוגמה. ניצחון אמיתי יבוא כאשר יפסיקו להתייחס לשיתוף מידע כאל משהו שצריך (או אפשר בכלל) לעצור אותו, ויתחילו להשתמש בו לקידום מכירות לדברים אחרים – כמו הופעה חיה או מרצ'נדייזינג; כאשר ההכנסות ממוזיקה ילכו לאנשים שעושים אותה, ולא למנגנון הסחטני של חברות-ענק; כאשר אפשר יהיה ליצור יצירות חדשות מתוך יצירות קיימות בצורה הוגנת, וללא תסבוכת-רישוי שעולה מיליונים. בינתיים, לפחות, אפשר לרשום ניצחון קטן על הגישה הכי לא נכונה בתולדות תעשייה כלשהי: התעללות בלקוחות הכי טובים שלך.