געגועי לטים מיניר

לראשונה נתקלתי בשם טים מיניר בסדרה "אנג'ל", הספין-אוף של באפי שעוקב אחר הערפד-שיש-לו-נשמה בלוס אנג'לס (מעין מטאפורה לגיהנום), שם התחיל כמפיק משני והתקדם בדרגות. אחר כך יצר את סדרת הטלוויזיה הגאונית "פיירפליי" עם ג'וס ווידון, ואז גם התחיל רצף האירועים שאותו אתאר בפוסט הזה.

"פיירפליי", סוג של יצירת מופת מורכבת ונפלאה, סבלה קשות מהתעללות רשת הטלויזיה פוקס בה שודרה. מועד השידור השתנה ללא הרף, הרשת ביטלה שידור פרקים לטובת משחקי בייסבול, שידרה את הפרקים בסדר הלא נכון, ואפילו את פרק הפתיחה דחתה לסוף ובמקומו אילצה את היוצרים לכתוב ולצלם פרק חלופי תוך שבועיים. למרות כל זאת, הסדרה צברה קהל מעריצים פנאטי (המכנה את עצמו "Browncoats" – חומי-המעיל) שצפה בסדרה באדיקות. זה לא הספיק לפוקס, והסדרה ירדה אחרי שידור 12 פרקים בלבד. כהוכחה לאיכות הסדרה, נמכרו כשמונה מאות אלף עותקים מה-DVD של הסדרה, דבר שהביא להפקת סרט הקולנוע Serenity הממשיך את עלילת הסדרה.

מיניר פנה אז להפיק את הסדרה "וונדרפולס" – פנינה סוריאליסטית וקומית העוקבת אחר מוכרת בחנות המזכרות במפלי הניאגרה (היא בעלת תואר בפילוסופיה, אגב) שבובות הפרווה בחנות מתחילות לדבר אליה ולתת לה הוראות. מוזר? כן, אבל גם נהדר. מומלץ לנסות ולצפות, בספריית ה-DVD הקרובה לביתכם, או באמצעים אחרים לפי המקובל. אבל מי ששידר את הסידרה – שוב רשת פוקס – לא רצה מוצר חתרני כזה על המסך. גם הרייטינג לא ממש כיכב, והסדרה ירדה אחרי שידור 4 פרקים בלבד.

הלאה לסדרה The Inside – מבט אפל אל היחידה לפשעים אלימים של ה-FBI. יותר מכל, הסדרה הזו מושפעת מ-"שתיקת הכבשים", מפשעים אלימים ונוראיים המבוצעים על ידי אנשים שהשפיות מהם והלאה. אבל הקצב האיטי של הסדרה, והאוירה הקשה שהשרתה על צופי – נחשו – רשת פוקס הביאו אחוזי צפיה נמוכים. 7 פרקים שודרו, בסדר הלא נכון, לפני שהסדרה בוטלה. עם זאת, כוכבת הסדרה רייצ'ל ניקולס עשתה רושם בברנז'ה ומייד נחטפה לתפקיד בעונה האחרונה של "זהות בדויה". אפילו היו דיבורים על סדרת-המשך בכיכובה.

אך לא איש כטים יתייאש. הוא המשיך לסדרה Standoff – על זוג סוכני FBI המתמחים במשא ומתן עם חוטפים ומחזיקי בני ערובה. ומי ישדר את הסדרה? פוקס כמובן, ושוב התרגיל עם משחקי הבייסבול ושידור הפרקים שלא בסדר הנכון. הסדרה עוד לא בוטלה רשמית, אבל שידורה הופסק ואמור להתחדש בקיץ. פוקס אומרים שיוחלט אם תבוטל או לא אחרי שיבדקו את הפיילוטים שמחכים להם עבור העונה הבאה. אבל שלא יהיה לכם ספק: הסדרה הזו מתה. ועל כן פנה מיניר להפקת סדרה חדשה ומעניינת בשם Drive.

Drive מספרת על מירוץ בלתי-חוקי מחוף לחוף בארה"ב. הפרס הוא 32 מליון דולר, אבל זה לא חזות הכל. מארגני המירוץ הנסתרים מאלצים אנשים תמימים להשתתף במירוץ נגד רצונם, כנראה על מנת להמר עליהם – המניעים שלהם לא ברורים עדיין. הם ימשיכו להיות לא ברורים כי – נחשו מה – פוקס ביטלו את הסדרה בשבוע שעבר, אחרי שהופקו 6 פרקים ושודרו 4 בלבד.

רבות נכתב על פיצול האישיות של רשת פוקס. מצד אחד הם מאשרים לשידור סדרות מעניינות, מקוריות, רעננות ושונות, שאף רשת אחרת לא היתה מסכימה להזמין. אבל במקום לקדם את הסדרות האלה, הם מעדיפים לבזבז את המומנטום, לשנות מועדי שידור, וממהרים להוריד סדרות מעולות ולשדר במקומן שידורים חוזרים של הסדרות המצליחות שלהם: אמריקן איידול, 24 והאוס. מצד אחד מעלים יצירות חתרניות כפיירפליי (אנטי-חברות ענק, אנטי-מלחמה) ו-וונדפולס (חיות מדברות הן בדרך כלל נחלתם של פסיכוטים), ומצד שני מבטלות אותן לטובת תוכניות ריאליטי מזעזעות בעלות חוסר טעם משווע. אבל אני עוד מקווה שטים מיניר ימצא את מקומו בסדרה איכותית שגם יתנו לה סיכוי לתפוס את הקהל המגיע לה.

עוד פעם לקט?!

זה שאני לא צופה בארץ נהדרת, לא אומר שאני לא מודע לזה שהם משדרים 4 תוכניות לקט על כל 3 מקוריות. אבל גם לקט צריך לדעת לעשות – כי אפשר לעשות לקט מעולה, ואפשר פשוט לזרוק קטעים אקראיים עד שתתמלא שעה. למען ההגינות צריך לומר, של-"שידורי קשת" אין סיבה להתאמץ, כי גם שיקופית עם הפרצוף של טל פרידמן יכולה לעשות 12% רייטינג ביום שישי בערב; למה לבזבז משאבים על משהו איכותי אם אפשר למחזר?

גם בסדרת הטלויזיה CSI (המקורית, מלאס-ווגאס; לא מיאמי או ניו-יורק המוצלחים הרבה פחות) שודר השבוע לקט, או מה שמכונה clip show – פרק המורכב בעיקרו מקטעים שכבר שודרו. אבל איזה הבדל! כאן הסיפור היה שעובדי המעבדה, הדרג השני והבלתי-מוערך, עוברים על הראיות בתיק בלתי פתור ומנסים לגלות עובדות חדשות שיקדמו את החקירה. בדרך כלל הדמויות האלה מקבלות זמן מסך של 2-3 דקות כל פרק; הפעם הבמה היתה שלהם.

כך זכינו בהזדמנות לעבור על ארבעה מקרי רצח שהופיעו העונה, המיוחסים כולם ל-"רוצח המיניאטורות", שנוהג להשאיר אחריו דגם מושלם של זירת הפשע, כולל כל מה שנמצא בחדר, וכולל הגופה (שלולית הדם במיניאטורה אפילו עשויה מהדם של הנרצח!), כשברור שלוקח חודשים לייצר דגם כל כך מדויק. החשוד העיקרי בתיק התאבד לעין המצלמה, ומאז, למעשה, לא היתה התקדמות בחקירה. מן הסתם הסיבה לפרק הזה היא שהתיק ייפתר בקרוב (יש רק עוד שני פרקים לסיום העונה), אבל זה לא מוריד מהיותו פרק מקורי ומהנה, לא פחות מכל פרק ממוצע של CSI. הסדרה נמצאת כרגע בעונתה השביעית, וגם אחרי פרק-שיא בסוף העונה החמישית – פרק כפול שנכתב ובוים ע"י קוונטין טראנטינו – היא בהחלט שומרת על רמה גבוהה.

הסיבה היא, איך לא, השוק החופשי. סדרה מתדרדת מאבדת צופים יותר מהר משאולמרט מאבד תמיכה. דוגמה טובה היא "תיקים באפלה": סדרה שהיתה על גג העולם ונפלה בגלל שהפרקים הפכו נוראים ואיומים. גם עונה תשיעית די טובה לא הצילה אותה – כי אף אחד כבר לא צפה. ל-"קשת" אין בעיה כזו: בטטות הכורסה ממשיכות ללחוץ 22 בשלט, אפילו אם אין מה לראות. אנשים עם מוח כבוי הם אנשים שהמפרסמים אוהבים, כי הפרסומות נספגות שם יותר טוב, והכסף ממשיך לזרום כמו שמפניה אצל זכייניות ערוץ 2.

ורוניקה מארס: עדכונים מהחזית

"ורוניקה מארס" היא הסדרה שאני הכי אוהב לראות כרגע. חוסר הזלזול בצופה הוא התכונה הבולטת שבה, בתוספת עלילה, דיאלוג שנון, וכמה שחקנים טובים. אבל כבר מתחילתה סבלה הסדרה משיבוץ לא מוצלח ובעיקר מהרשת השולית בה שודרה: רשת UPN, שהתמחתה בסיטקומים לקהל השחור, תוכניות נשים באמצע השבוע, ותוכניות היאבקות מה-WWE בסוף השבוע. הביקורות המעולות שצברה "ורוניקה מארס" הפכו אותה, למעשה, ליהלום שבכתר של UPN – ולמרות רייטינג חלש, היא זכתה לעונה שניה ואף שלישית.

אגב, הוכחה לכך שהרייטינג הוא תוצאה של הרשת ולא של סלידת הקהל התקבלה בקיץ של 2005, עת פרקים נבחרים שודרו בשידור חוזר ברשת CBS (רשת-האם של UPN) וזכו להצלחה מרשימה.

אבל כרגע הסדרה שוב מועמדת לביטול, אחרי שנה ברשת CW (איחוד של UPN ו-WB). זה תלוי בכל מיני גורמים, כמו האם תהיה עונה משעממת נוספת של "בנות גילמור" המתדרדרת. רעיון שהועלה הוא שהסדרה תקפוץ 4 שנים לעתיד, ותעלה כשורוניקה היא סוכנת מתחילה ב-FBI; זה יכול להיות מעניין, אבל זה נשמע קצת כמו צעד של יאוש. אז למרות שרשת CW זקוקה לסדרות איכות, הרייטינג הנמוך עשוי לגרום להם לבטל את הסדרה סופית.

אתר האינטרנט של ערוץ E! מקיים כבכל שנה סקר-הצלה בין הסדרות המועמדות לביטול. אתם מוזמנים לעיין בו ולראות אילו סדרות מצבן קשה. אני קורא להצביע לורוניקה, כמובן, אבל יש עוד מועמדים ראויים: סטודיו 60, לדוגמה, שלא מצליחה להתרומם אבל מגיע לה עוד קצת זמן לנסות.

לסקירת הסדרות המועמדות. להצבעה בסקר.

בעולם של "רוקדים עם כוכבים", צריך שתהיה גם ורוניקה אחת, שתעשה סדר.

פוסט זה מדורג "למבוגרים בלבד", אבל בלי סיבה מיוחדת

בשנת 1968 יסד ג'ק ואלנטי, נשיא התאחדות אולפני הסרטים האמריקאיים (MPAA), שיטת דירוג לסרטים על פי תוכנם. עד אותה עת היו האולפנים אמורים לפעול לפי "קוד התנהגות" שמנה מספר כללים בעניין מה מותר ומה אסור להראות בסרט: אלימות, מיניות, סמים ואוצר מילים; אבל לאחר שהאולפנים חברי ההתאחדות הפרו את הכללים שוב ושוב (וזאת על ידי הוצאת סרטים של גדולי הבמאים, כמו אלפרד היצ'קוק ואוטו פרמינגר) לא נותרה ברירה והיה צורך לפתח מערכת גמישה יותר.

המערכת החדשה כללה 5 רמות של תוכן, שעברו שינויים די מעטים עד לימינו:

  • G – מיועד לכל הגילאים.
  • PG – מומלץ להורים לשקול אם הסרט מתאים לילדים צעירים.
  • PG-13 – כולל חומר שעשוי להיות לא מתאים לילדים מתחת לגיל 13.
  • R – מתחת לגיל 17 יש צורך בליווי מבוגר.
  • NC-17 (במקור X) – אין כניסה מתחת לגיל 17.

ההבדל בין דירוג R ל-NC-17 הוא קריטי. האולפנים הגדולים לא רוצים להפיץ סרטים בדירוג NC-17, ולוחצים על הבמאים לחתוך סצינות בעייתיות, אפילו אם הן חשובות לסרט. גם אם הם מפיצים אותם, הם לא רוצים לעשות קידום או פרסום. רשתות בתי הקולנוע הגדולות לא רוצות להציג סרטים כאלה, ורשתות השיווק וול-מארט ובלוקבאסטר (שאחראיות על 40% מהכנסות ה-DVD) לא מעונינות במכירה או השכרה של סרטים כאלה.

הבעיה היא שאמות המידה לקביעת הדירוג הן קצת לא ברורות. קיימת ועדת דירוג, הצופה בסרטים ומצביעה על הדירוג המתאים להם. לפי ה-MPAA, חברי הועדה הם "הורים ממוצעים" לילדים בגילאי העשרה. שמותיהם חסויים. מי שרוצה לערער על החלטת הועדה מופנה לועדה אחרת, שגם חבריה חסויים. אפשר לשנות את עריכת הסרט (הוצאת קטעים פוגעניים) ולהגיש אותו לבדיקה חוזרת.

הסרט This Film Is Not Yet Rated חושף את האמת המוסתרת בתהליך: לרבים מחברי ועדת הדירוג יש ילדים מבוגרים הרבה יותר (מעל 20) ממה שטוענים ב-MPAA. לאחד אין ילדים כלל. חברי הועדה לא עוברים שום הכשרה. סרטים מהאולפנים הגדולים (שהם החברים ב-MPAA) מקבלים בועדה יחס מועדף, גם בהקלות בדירוג וגם בהמלצות ספציפיות לגבי מה שצריך לשנות בסרט כדי לשפר את הדירוג; סרטים מאולפנים קטנים או סרטים עצמאיים לא מקבלים המלצות, וצריכים להחליט בעצמם (וכך עשויים לוותר על קטעים שלא היו בעייתיים בעיני הועדה). אין עקביות בהחלטות הועדה – אבל בעירעור אסור להשוות את הסרט לסרטים אחרים (איזה מין ערעור זה?!). יש יחס שונה לחלוטין בין יחסי מין הטרוסקסואליים והומוסקסואליים (הארגון לא מכחיש את זה, וטוען שהוא רק עוקב אחרי הסטנדרטים המקובלים בחברה). בועדת העירעור הסודית חברים שני כמרים – קתולי ואפיסקופלי. התחושה המתקבלת היא שארגון חובבני, שמסתיר בקנאות את מגרעותיו ושמרנותו, הוא בעל השפעה עצומה על מה שהצופה רואה בקולנוע, אבל אין עליו כל פיקוח ציבורי.

פינת האירוניה 1: הסרט הוגש לדירוג, וקיבל (כמובן) דירוג NC-17. גם הליך הערעור לא ממש שינה. לפיכך, אי אפשר למצוא את הסרט הזה בבלוקבאסטר. אפשר לרכוש אותו באתר הסרט.
פינת האירוניה 2: ה-MPAA הוא אחד האירגונים הקולניים ביותר במלחמה ב"פיראטיות". אבל אז התגלה שלצורכי בדיקה פנימית (קרי: עשרות עורכי דין צופים בסרט כדי לראות אם אפשר לתבוע את הבמאי והמפיק), שיכפל הארגון את הסרט מספר פעמים, וזאת בצורה לא חוקית ואחרי שהוזהר לא לעשות כן. הם, כמובן, טוענים שמותר להם.