בשרות הוד מלכותה

אתמול שמעתי דיווח ברשת ב' על מצב תעשיית המוסיקה ב-2006, מפי הכתב לענייני בידור ומוסיקה, בני דודקביץ'. הוא סיפר שחלה עליה במכירות מוסיקה קלאסית וירידה במכירות מוסיקה פופולרית. הוא ציטט "מומחים" (מבלי לומר מי הם המומחים) שאמרו כי "גם 2007 תהיה שנה קשה לחברות המוסיקה, וזאת לנוכח הנגע הפיראטי והקלות הבלתי נסבלת שבה מפירי חוק מורידים שירים מהאינטרנט בלי תשלום." אותם מומחים אלמונים מיהרו לתקן את התיאוריה שלהם כדי שתתאים למציאות, והחליטו כי יש עליה במכירות המוסיקה הקלאסית כי הקהל שלה הוא מבוגרים, ש-"נמנעים מהורדות בלתי חוקיות באינטרנט ומעדיפים לשלם כחוק בעבור המוסיקה שהם אוהבים". נראה לי שיחצ"ני חברות המוסיקה לא יכלו להגיד את זה יותר טוב. אולי בגלל שנדמה שהעיתונאי הותיק פשוט הקריא מילה במילה את הטקסט שהם נתנו לו.

לי יש תיאוריה אחרת. התיאוריה שלי אומרת כך: יותר ויותר, חברות המוסיקה מוכרות מוצר מחורבן שהצרכנים לא רוצים. הם מחתימים אמנים מסחריים, נחותים, שנראים יפה בטלויזיה (אולי כי כך מנצחים ב"כוכב נולד") אבל שירה, הלחנה, כתיבה או נגינה אינם הצד החזק שלהם. הם מקבצים על תקליטור להיט אחד או שניים, שנטחנים בגלגלצ עד זוב דם, עם עוד 8-10 שירים שאיש לא שמע ואיש גם לא רוצה לשמוע. וכל זה, כאמור, על תקליטור פלסטיק מרגיז, שנשרט בקלות, ואין לי איך להכניס אותו לנגן MP3 שלי.

באינטרנט המצב שונה. לאפל לקח כמה שנים למכור מליארד שירים ב-iTunes; את המליארד השני הם מכרו תוך 5 חודשים. עליה או לא? חנות המוסיקה eMusic מוכרת שירים ללא DRM מבחיל (בניגוד לאפל). המכירות שלהם בקו עליה כל הזמן, ולאחרונה חצו את קו 100 מליון השירים. אני חושב שזה מראה שהרבה צרכני מוסיקה נטשו את פורמט התקליטור הגוסס ועברו לקנות את מה שהם אוהבים בפורמט דיגיטלי – וזה גורם לשני אפקטים חשובים בתעשיה.
האפקט הראשון הוא מות האלבום. הפטנט הישן והנזכר למעלה הוא אריזת שני להיטים עם 10 שירים פושרים ומטה, וגביית מחיר מלא. זה לא עובד יותר על מי שקונים שירים בבודדת. שיר גרוע ימכור פחות. ולכן, גם אם מכירות הלהיטים עולות, הרווחים יורדים – כי קונים שיר אחד ב-99 סנט במקום אלבום שלם ב-$16.

האפקט השני הוא אובדן היכולת לרמות. במשך שנים מסתובבות שמועות על כך שחברות התקליטים לא בדיוק נוהגות ביושר כשהן מעבירות תמלוגים לאמנים. לאמן מגיעים תמלוגים על מכירות תקליטים, ומי שמשלם אותם זו חברת התקליטים. אבל רק חברת התקליטים יודעת כמה תקליטים נמכרו, מפני שהיא גם המפיץ. והשמועה אומרת שהם "עיגלו את המספרים כלפי מטה". ובאיזה היקף? הביטלס תבעו את חברת EMI בגלל העניין הזה בדיוק; בתביעה שלהם מופיע הסכום 30 מליון פאונד.

אז מה אני מנסה לומר? המודל העסקי של חברות התקליטים מתבסס על שלילת זכויות הצרכן: באריזת שירים שהוא רוצה עם שירים שהוא לא רוצה; בכפיית פורמט התקליטור שהכלח הולך ואובד עליו; בהחתמת אמנים לפי הפוטנציאל הרווחי שלהם; בדיווח על מכירות לפי אינטרסים ולא לפי עובדות. האינטרנט משנה את כל זה. אבל, חבר'ה, זה בסדר! במקום לשנות מדיניות ולתת לצרכנים את מה שהם רוצים, פשוט נמשיך להתבכיין ונאשים בכל את הפיראטים. לו הייתי בעל מניות של חברת תקליטים, הייתי ניגש למשרד המנכ"ל ונותן לו סטירה טובה, שיתעורר. אבל אני לא.

עוד לקרוא: גלגל"צ דופקים אותנו קצת פחות ואת חברות המוסיקה קצת יותר (דרך עונג שבת).

11 תגובות בנושא “בשרות הוד מלכותה”

  1. ויש גם את המודל של רפסודי שמאפשר לך לשמוע שירים ללא הגבל תמורת תשלום חודשי קבוע של $10 (שזה אני מאמין פחות ממחירו של דיסק אחד).

    חברות התקליטים מנהלות קרב נסיגה עיקש שבסופו הם יעלמו או ישתנו.

  2. האם רק אני מבכה על מותו של האלבום? פעם שירים היו יוצאים לרדיו אחד אחד, ובסוף, היו מלקטים את הכל וזורקים את זה לתוך אלבום, שנשמע בדיוק כמו שזה נשמע – אסופת להיטים חסרי קשר זה לזה. אח"כ התחילו ליצור אלבומים כמוצר שלם, ולהוציא סינגלים מתוכם. זה אפשר לאמנים להתפתח, ליצור משהו שחורג מהשלוש-דקות-לשיר, ליצור חיבורים מעניינים, תמות, וחשוב מכל – לתת צ'אנס לשירים שלא היו מצליחים אצל שדרני הרדיו להקלט, לאט לאט, אצל מי שקנה את הדיסק. עד היום ברוב הדיסקים שאני קונה השירים האהובים עלי הם לא אלו שגרמו לי לקנות את הדיסק, אלא שירים ש"נארזו" יחד איתם (לדידך, כריפוד ותו לא). אלו שירים שאי אפשר לאהוב אותם משמיעה אקראית וחצי קשובה ברדיו, כי צריך ללמוד להכיר אותם, ללמוד לאהוב אותם.

    מותו של האלבום יגמור על השירים הללו. אני לא אכיר אותם יותר, כי לא יהיה לי איך להפגש מהם. מותו של האלבום וחזרה לעידן הלהיטים הבודדים בלבד גם מעמיד אותה בסכנה של עריצות הרדיו כערוץ השיווק היחיד של כלל השירים – לא יהיה מספיק להחדיר שיר אחד גלגל"צי כדי לגרום לאנשים לקנות את הדיסק המלא. מעכשיו, אם השיר שלך לא ברדיו, היחידים שישמעו אותו אי פעם הם המעריצים ואלו שיטריחו עצמם לחטט עמוק יותר באתרי האינטרנט – הם, ולא הקהל הכללי. עריצות הרדיו גם תגדיל את הסיכון לחזרת ה"payola" לעולם, ומשם הדרך לאובדן הדרך המוזיקלית שלנו מאוד קצרה.

    (אגב, הסבר יותר הגיוני לעניין המוזיקה פופולרית/קלאסית הוא לא שצרכני מוזיקה קלאסית מעוניינים לשלם על המוזיקה שלהם, אלא שהם לא מספיק מכירים את הטכנולוגיה הכרוכה בהורדת שירים).

    דובי, שדווקא כן מעדיף לשלם על המוזיקה שלו.

  3. דובי – מה שאתה אומר נכון, אבל רלוונטי לחלק קטן של השוק. האמנים הגדולים, ובגדולים אני מתכוון לכמות הכסף שהם מכניסים, לא עושים אלבומי קונספט, ולא כותבים את השירים של עצמם, אלא משלמים לכותבים עבור החומר. ולכן עדיף לרפד את האלבום בשירים חלשים.

    הבעיה היא פחות מות האלבום ויותר מות האידאל. כי חברות התקליטים מאבדות עניין במוסיקה איכותית, ומעדיפות להחתים אמנים שפונים לקהל של בני 13-18, שגם קונים פוסטרים וחולצות ורינגטונים ומכניסים הרבה מאוד כסף. המעניין הוא שזה לא עוזר להם, כי בעוד 4 חברות התקליטים הגדולות הולכות ויורדות במכירות, החברות העצמאיות הולכות ועולות.

    התקווה, כמו שאני רואה אותה היום, היא בשירות כמו פנדורה. שם יש לך הזדמנות לשמוע דברים שלא היית נתקל בהם בחיים. ותמיד כשאני מקשיב לפנדורה עולה בי המחשבה שאני נמצא במין סוג של נכות מוסיקלית שגורם לי הרדיו, שמשמיע את אותם הדברים שוב ושוב, ולא נותן לי סיכוי לחידוש. חוץ מ-88FM כמובן…

  4. מילים כדורבנות. התחשק לי להעתיק את הפוסט הזה ולשלוח אותו לחברות התקליטים הישראליות.

    אני לא חושבת שהשוק הזה ייעלם לגמרי בשנים הקרובות, אבל הרי הם לא יצליחו לשקם את המכירות בדרך הסטנדרטית.

    חבל שהם לא מבינים את זה. הם מפסידים כל כך הרבה כסף בזמן שהם צועקים ומוחים על דברים שגם ככה לא יצליחו לעצור.

    מצד שני, אני כבר מדמיינת את האתרים שהם יקימו למכירות השירים. הם בטח ייראו ממש רע ולא יעבדו בפיירפוקס.

    כן, על זה אני חושבת.

  5. ברור שהם יראו רע ולא יעבדו בפיירפוקס. ואפילו באקספלורר זה יהיה דפוק. מפני שהם חיים באשליה שאם יהיה קשה ומעצבן לקנות שירים באינטרנט, כולם יחזרו לקנות אותם בחנויות התקליטים. ואם במקום זה הם יורידו שירים בקאזה (פחחחח) אז נתבע להם את הצורה.

  6. חובבי מוסיקה קלאסית קנאים לאיכות מה שנכנס להם לאוזן. פורמט אמפישלוש, למרבה הצער, מזמבר את הצלילים של כל מה שתעביר דרכו – ובמיוחד מוסיקה קלאסית, שצליליה מופקים לרוב בכלים אקוסטיים מורכבים.

  7. אני לא בטוח שזה נכון גם לגבי MP3 של 320kbps, אבל בכל מקרה, יש גם פורמטים אחרים שמיועדים בדיוק לזה, כמו FLAC או APE. אם MP3 דוחס ביחס של 11:1 בערך, APE דוחס ביחס של 1:2.

  8. יש משהו בדברי רואה השחורות, אך כמשתמע מכינויו, הוא אכן רואה שחורות 🙂 זו קצת הגזמה.

    ראשית, צודק הערס הפואטי – חובבי המוזיקה הקלאסית, מלבד היותם מבוגרים יותר (ולפיכך, בדרך כלל, מסתגלים באיטיות לחידושים טכנולוגיים ומעדיפים לדבוק במה שהם מכירים, הקומפקט דיסק), גם חשובה להם איכות השמע, וגם קובץ mp3 של 320kbps לא דומה באיכות הצליל שלו לקומפקט דיסק רגיל (שלא לדבר על DVD-Audio!).

    שנית, אתה מדבר על חברות תקליטים גדולות, מיושנות ומסואבות שלא יודעות להשתמש באינטרנט ככלי מקדם, ומשתמשות במודלים כלכליים מיושנים ולא הוגנים. לעומת זאת, בעולם כולו וגם בארץ יש פריחה של לייבלים עצמאיים קטנים יותר (אפילו לי יש אחד) שיודעים שעדיף לבוא לקראת המאזינים הגולשים ברשת, שאם תהיה הוגן לאמנים שלך כולם ירוויחו יותר, ושאפשר לנהל עסק מוזיקלי בלי להתפשר על איכות ובלי להיות עסקן סחר-מכר ותו לא. זה קורה בלייבלים מצליחים.

    נכון, חברות תקליטים גדולות כבר מזמן לא מסתכלות על המוזיקה אלא על המאזן הכלכלי בלבד, ושם הרינגטונים מוכרים יותר מדיסקים. אבל מי שלא מרוצה ממה שמוכרות לא החברות הגדולות – יש לו שפע של מקומות נוספים לקבל מהם את המוזיקה שתמצא חן בעיניו, ש*כן* יוצאת לאור, ו*כן* יוצאת בפורמטים של אלבומים ששווים את הגדרתם כאלבומים (ולא אוספים מלאים ריפוד, כפי שכתבת). באינטרנט אפילו קל יותר למצוא אותם.

    בקיצור – אני מסכים איתך בהרבה מהדברים, אבל בניגוד אליך אני עדיין לא מספיד לא את האלבום ולא את פורמט הדיסק. אבל אני איתך בכך שלא צריך לרמות. זה לא עוזר לאף אחד.

  9. הבלוג הזה הוא מקום-מפלט לטרחנים. כאן אף אחד לא יגרש אותך על זה.

    אני מרגיש שאני צריך להבהיר שאני ממש לא נגד אלבומים שלמים. להיפך. גם לי יש אלבומי קונספט על המדף, וגם לי יש אלבומים שהשירים האהובים עלי בהם הם ממש לא אלה שהושמעו ברדיו. אני רק חושש שזה הופך נדיר יותר, או לפחות נודד מהחברות הגדולות לקטנות.

    ובעניין האיכות, אנחנו ניאלץ להסכים שלא להסכים. ההבדלים בין APE ובין תקליטור רגיל תלוים הרבה יותר בציוד שמנגן אותם והרבה פחות בפורמט. למעשה, APE הוא פורמט non-lossy, כלומר פתיחת הקובץ הדחוס מייצרת טראק זהה לזה שצרוב על התקליטור. ברור שמי שמנגן קובץ APE עם כרטיס קול משולב שעלותו $3 יקבל תוצאה נחותה יחסית למי שמנגן תקליטור על ציוד של B&O.

  10. סלח לי על התגובה המאוחרת.

    לא יכולתי להתאפק לומר שאם כבר הזכרתם פורמטים טובים של מוזיקה יהיה פשע לא להזכיר את Vorbis (קובץ עם סיומת ogg) שיוצר קובץ קטן להפליא באיכות זהה לזו של המקור – על פי אזניים רבות כולל שלי. FLAC הוא גם פורמט מעניין שלא מאבד את המידע בכלל אבל תלוי כמה מקום רוצים להקצות למוזיקה במחשב.

    באופן כללי נראה היום שחברות התקליטים פחות ופחות תוקפות ויותר משנות את המודל העסקי. עדיין הן מיותרות לטעמי ובעולם טוב יותר היו נעלמות כבר ממזמן…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *