מדוע אנו נלחמים

מחיר הקוטג' הוא דבר חשוב, ולא בציניות. הוא רק קצה הקרחון של עליית יוקר המחיה בישראל, הרבה יותר ממה שמראה מדד המחירים, לדוגמה. אפשר גם לומר שבמחירי הביגוד היתה עליה מתונה, אבל היתה ירידה עצומה באיכות. מי שרוצה בדים טבעיים שלא יוצרו בסין, צריך לשלם הרבה יותר.

מחירי הדירות ועלות שכר הדירה הם דברים חשובים, ולא בציניות. עליות מחירים היו בכל הארץ, אבל העליות באזורים מבוקשים – במרכז, ליד אוניברסיטאות ומרכזי תעסוקה – היו גבוהות מאוד; ובתל-אביב העליה היתה קיצונית. ובגלל הביקוש הרב, בעלי הבתים מרשים לעצמם דברים חסרי תקדים בחוצפתם, והבלוג "בעל הבית השתגע" מתעד כמה מהמקרים האלה.

כשחופרים קצת מגיעים למדיניות המיסוי שעברה שינוי משמעותי בעשור האחרון – טיפין טיפין היתה הפחתה במס ההכנסה והעלאה של מיסים עקיפים – מע"מ, בלו על הדלק והסולר, מכס – הדברים שמשפיעים על מחירי המוצרים בסופר, על מחירי שירותים, על מחירי התחבורה הציבורית העלובה. ועוד ראינו הקלות והפחתות מיסים לחברות – כדי שתהיה צמיחה וכדי להוריד את האבטלה, ואלה סיבות טובות, אבל כשמפחיתים מסים צריך לפצות איכשהו, ומי אם לא האזרח – אם בעליית מסים עקיפים, או בקיצוץ בשירותים שנותנת לו המדינה.

אבל מתחת לכל אלה נמצא שורש הבעיה. ממשלת ישראל – ולא רק הנוכחית – כאילו פועלת בחלל ריק. יש החלטות, יש חוקים, והמדינה מתנהלת ללא דין וחשבון לאזרחים, שנדמה שצרכיהם תמיד אחרונים בתור. משנתו של נתניהו היא שיא השיאים של הלך הרוח הזה: הכל מוקרב לטובת הורדת האבטלה, לטובת צמיחה. יש בזה יתרונות, בהחלט, וישראל, כידוע, נחלצה מהמשבר העולמי האחרון במצב טוב יחסית; אבל יש לזה גם מחיר, ואת המחיר הזה שילמו האזרחים בחריקת שיניים, עד שגב הגמל נשבר.

מסורתית, בחירות בישראל תמיד נסבו סביב העניין הבטחוני, שלא לומר סביב הפחד מהערבים. זה מבטיח שלום ובטחון, השני מבטיח בטחון ושלום, ומאחורי הפרגוד עומד האזרח המודאג ומצביע בדרך כלל אותו הדבר. זה לא שאין לישראל בעיות בטחוניות, אבל כל העניינים האחרים תמיד מתגמדים. התוצאה היא שנבחרי ציבור בעצם עושים בכנסת ובמשרדי הממשלה כבתוך שלהם, משרתים את קבלני הקולות, חברי המרכז, לוביסטים ובעלי הון; צרכי האזרח נותרים אי-שם מאחור, כי הפוליטיקאי יודע שהוא לא יידרש לשלם בכסאו על כשלונותיו ומחדליו.

אנו נמצאים בשיאה של תקופה קשה בישראל. לא רק מחירי הדיור והמזון, אלא גם הרפואה הציבורית, החינוך, עול המיסים ובמיוחד המיסים העקיפים, ניפוח תקציב הביטחון, וצריך לציין גם את ההסתה הגוברת כלפי כל דבר "שמאלי", שהפך פתאום למילה נרדפת לבגידה, לא פחות. אי אפשר לעשות שביתה והפגנה על כל דבר בנפרד, וכמובן שאי אפשר לפתור את הבעיות ברגע. גם לא בחודש. מה שצריך לדרוש, היום ובכל יום, הוא אחריות מנציגינו. אחריות למעשיהם ואחריות לדרך בה הם מייצגים אותנו. הם אינם מלכים על העם למשול בו: אנחנו שלחנו אותם כדי לנהל את המדינה ולייצג את האינטרסים שלנו. כשהם כושלים בזה – והם כושלים בזה כבר 15 שנים אם לא יותר – נמצא אחרים שיהיו טובים יותר. או-אז האינטרסים שלנו יהיו במקום הראשון, לטוב ולרע. כי זוהי דמוקרטיה, שיטת המשטר הגרועה ביותר שיש, חוץ מכל האחרות שכבר ניסינו.

 

______

[1] "מדוע אנו נלחמים" הוא שם סרטון תעמולה אמריקאי ממלחמת העולם השניה, שהסביר לחיילים מדוע שולחים אותם לאירופה להילחם בגרמנים. אני לא עושה השוואות וכו', באמת שלא. ועם גודווין הסליחה.

[2] את הציטוט "דמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, חוץ מכל האחרות שניסינו" שאלתי מהמצוטט האולטימטיבי, ו. צ'רצ'יל.

3 תגובות בנושא “מדוע אנו נלחמים”

  1. תיקון טעות: "הכל מוקרב לטובת הקטנת האבטלה" – ממש לא. תקופה ממושכת הייתי מובטלת (ומחוץ לסטטיסטיקה). פעם אחת התלוננתי בתמ"ת על אפליית גיל, כנגד מלון חוף התמרים (מעסיקים אחרים היו זהירים יותר בד"כ, למעט הפעם בה אמרו לי (בקיבוץ המופרט) "כשתשתחררי מהצבא, תפני". התלוננתי ללא תוצאות). במקרה של חוף התמרים תלונתי נמצאה מוצדקת, ועל המעסיק המפלה הוטל קנס מנהלי בגובה… 2000 ש"ח.
    לו היו אוכפים את חוק שיוויון זכויות בעבודה ואת חוקי המגן האחרים, היו הכנסות המדינה נוסקות, לפחות בטווח הקצר. אך ידוע שהמדינה עצמה עוברת על החוק בעניין זה. יותר משתלם, כנראה, עפ"י חישובי האוצר וראש הממשלה וסולם הערכים שלהם.

  2. גם אני חיפשתי עבודה כמה שנים, ועוד בתחום ההיטק, שם כאילו יש המון ביקוש. אבל לא הגשתי בקשה לדמי אבטלה והמשכתי לשלם ביטוח לאומי בזמן, אז אפילו לא נכנסתי לסטטיסטיקה.
    אולי הניסוח הנכון הוא "הכל מוקרב לטובת הקטנת הסטטיסטיקה של האבטלה", כי הם עושים הכל כדי לשלול זכות לדמי אבטלה, כדי שלא יצטרכו חלילה לספור את האנשים האלה.

  3. אתה מתמקד בפן הכלכלי, וזה אמנם מרכיב חשוב במאבק, אבל זה לא הכל.
    המאבק הוא על שינוי אופן החשיבה, על החלפת הדיסקט, או כפי שנדב איל הגדיר זאת: ניו דיל.
    למה אני מתכוון?
    אני מתכוון לזה שרכבת ישראל תבין שאני הלקוח שלה ותתאמץ עבורי.
    שפקיד ממשלתי יתפוש שהוא עובד עבורי ולא יתיחס אלי כאילו אני מפריע לו.
    זה מתחיל כמובן למעלה – ראש הממשלה צריך לשרת אותי, לא אני אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *