הרבנית ואני

לסבתא שלי היתה שכנה שמעולם לא ידעתי את שמה, אבל אני זוכר אותה מילדותי. רק הכינוי שלה ידוע לי: "הרבנית" (רבעצן, כן?). היא היתה ניצולת שואה, ובעלה הרב נפטר שנים קודם לכן. מאחר ואין לי הרבה חומר כדי להנציח אותה, אני יכול לעשות רק מה שכל פולניה טובה עושה: לתת מתכון. המאכל הוא הקיגל, המכונה גם קוגל ירושלמי (קיגל וקוגל – זה תלוי באיזור), ומצטיין בזה שנורא זול להכין אותו. כי בניגוד לכל מיני תיאוריות שרצות פה, יהודי מזרח אירופה היו (ברובם) עניים בטירוף. את הפשטידה הזו אפשר להכין מאוד בקלות, חוץ מקטע אחד שצריך להיזהר בו. זה יוצא מתוק, וככה צריך, אבל אני אוהב להוסיף הרבה פלפל שחור, וזה תורם מאוד.

אז קחו לכם –

  • חצי חבילת אטריות ביצים רחבות
  • שליש כוס סוכר
  • שישית כוס שמן (30 גרם בערך)
  • שתי ביצים
  • פלפל שחור

מתחילים בלבשל את האטריות כרגיל. מסננים את המים. שמים בסיר (אפשר באותו סיר, אם האטריות עברו למסננת) את הסוכר והשמן ומחממים על הכיריים עד שכל הסוכר נמס ומתקבל קרמל. כאן צריך מאוד להיזהר, כי יש לסוכר נטיה להישרף ואז זה נהיה מר ונורא. ברגע שהסוכר נמס שמים את הסיר על השיש כדי לקרר אותו ולמנוע מהסוכר להישרף, ושופכים פנימה את האטריות. מערבבים היטב ומהר, כי כשהסוכר מתקרר הוא מתחיל להתגבש. מוסיפים שתי ביצים ופלפל שחור לפי הטעם, וטיפת מלח. למתקדמים: אפשר להוסיף צימוקים.
משמנים תבנית ושופכים פנימה את התערובת. מכסים בנייר כסף ואופים בחום של 180 מעלות במשך 45 דקות, ואז מורידים את נייר הכסף וממשיכים עוד חצי שעה בערך – עד שהכל משחים. לא יותר מדי, בבקשה.

ועכשיו סיפור על הקיגל. בבתי כנסת של אשכנזים יש קיגל בכל סעודת מצוה, לפעמים טוב ולפעמים לא יפה להגיד בשבת מה דעתנו. בקהילה מזרח אירופאית אחת נפטר החזן בדיוק לפני ראש השנה והימים הנוראים, והם חיפשו בלחץ חזן שיבוא וימלא את התפקיד. בסוף מצאו חזן צעיר, לא כל כך מנוסה, אבל עם המלצות חמות. ואכן, קולו הערב הסתלסל והנעים זמירות, מתפילות ראש השנה ועד מוצאי יום הכיפורים, אז שברו את הצום עם כמה מנות קטנות ויין בבית הכנסת, לפני שימהרו המתפללים איש איש לביתו. ואת הכבוד לפרוס את הפרוסה הראשונה מהקיגל נתנו לחזן הצעיר, העילוי, נעים זמירות ישראל. והחזן חותך לעצמו פרוסה מהקיגל ואוכל; "נו," שואל הרב, שאשתו הרבנית הכינה את הקיגל, "טעים?" אבל החזן לא עונה, ומייד פורס לעצמו פרוסה נוספת ואוכל אותה. ואז עוד אחת ועוד אחת. והמתפללים רואים וכועסים: "מה זה? זה לא חזן, זה פרעסר!" ומתחילים לדחוף אותו, אבל הוא לא מרפה ומחסל את כל התבנית. והם מכים אותו וצועקים "קיגלפרעסר!" והוא בורח מהעיר ואפילו את שכרו לא נוטל.

האגדה מספרת שעשרים שנה אחר כך, אחד מבני הכפר פגש את אותו חזן בעיר הגדולה. ניגש ושאל אותו, איך זה שעשית מה שעשית, ועוד במוצאי יום הכיפורים? אמר לו החזן, הרבנית שאפתה את הקיגל טעתה ושמה שמן קיק במקום שמן לבישול, ואני בלעתי את כל התבנית כדי לא לבייש אותה.

שבת שלום.

3 תגובות בנושא “הרבנית ואני”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *