יום 2: חשיפה לצפון

טרונדהיים היא עיר קטנה. כמה קטנה? 160 אלף בלונדינים מצטופפים בה בבתי עץ צבעוניים, על מורדות הרים ועד לחופו של הפיורד. נהר עובר בה ומעליו גשרים ציוריים, המובילים לרחובות צרים וציוריים המסתעפים לסמטאות ציוריות. אבל עם כל הציוריות הזו, טרונדהיים היא העיר השלישית בגודלה במדינה, ויש לה שדה תעופה, נמל ואוניברסיטה, אוטובוסים וחשמלית ואפילו פקקי תנועה.

Trondheim

שוטטנו ברחובות (הציוריים) ולאורך הנהר, ואז עלינו לגבעה שבמרכז העיר, ועליה מבצר היסטורי. המקום מתוחזק להפליא, נקי, והכניסה חופשית – הרגשה מאוד נעימה וזרה לחלוטין לישראל. משם המשכנו רגלית אל הכנסייה הגדולה של העיר, הצמודה לארמון הארכיבישוף.

Nidaros Church 

הכנסיה המרשימה הזו שוקמה על פי איורים שהשתמרו מימי הזוהר שלה. בכל קומה פסלי קדושים ומלאכים. הקומה השלישית לא היתה מתועדת, לכן שמו שם את פסלי מלכי ישראל לדורותיהם – לפי הנהוג בכנסיות צרפת. בקמפוס יש מבנים נוספים – ארמון הארכיבישוף, וכן מוזיאון המתאר את ההיסטוריה של הכנסיה, מצריף זעיר במאה ה-11 דרך תוספות שונות שנבנו ונהרסו במרוצת השנים, ועד למבנה המפואר ורחב הידיים של ימינו. עוד יש תצוגה של בגדי, סמלי, ותכשיטי הכתר הנורבגי – סמלי המלוכה והאביזרים המסורתיים: בגדים, שרביט, כדור כסף מוזהב מעוטר אבנים טובות (מסמל ריבונות) וכמובן הכתרים עצמם. אני מעיר שהחדר בו נמצאים הכתרים והשרביטים נמצא מתחת לאדמה, יש לו רק כניסה אחת, ושומר שנמצא בחדר כל הזמן.

בצהריים שוטטנו במוזיאון פתוח, המתאר את החיים בנורבגיה בעבר. בתי מגורים וחוות בגודל מלא פזורים שם, בנויים על פי מה שהשתמר מהתקופות הרלוונטיות. כל זה יפה, אלא שחלק מהבתים האלה עדיין קיימים ומשמשים את האיכרים בכמה אזורים במדינה.

אחרי טיול של שעה באזור, שכלל קצת כבישים הולכים וצרים עד שהמכונית לא יכולה לעבור, קצת טיפוס בשבילי יערות, וקצת אגם קטן וחלק כמראה משומנת, ניסינו להשיג לעצמו ארוחה נורבגית סבירה, כזו שהנורבגים היו קונים לעצמם. במקום שנקרא Tavern (אני חשבתי שזו מלכודת תיירים. טעיתי) זכינו לנימוס ושירות טוב אך מוזר – מזמינים בדלפק, לוקחים מרק מהסיר, והמנות האחרות מוגשות לשולחן. הם מגישים לחם דקיק וקשיח – מין קרקר – עם טעם עשיר, שהולך מצוין עם חמאה. האוכל היה קצת מוזר, טעים למדי, ויקר רצח.

בערב ישבנו בפאב. זה קצת מפחיד, כי הם פשוט שוחטים אותך במחיר. בנוסף הגישו לנו בראוני שזכה לתואר הבראוני הגרוע ביותר בהיסטוריה האנושית ובכלל – אבל זה מה שקורה למי שמזמין בראוני אמריקאי, בפאב אירי, בנורבגיה.

 

יום 1: עיר ושמה גיהנום

לצאת באחת בלילה בשביל טיסה שיוצאת בארבע וחצי הסתבר כטעות לא קטנה. כי לפני הנסיעה הראשונה לחו"ל מספרים לך על נפלאות הדיוטי פרי, על מנעמי סקאל אלקטריק ועל חמודות מדפי האלכוהול בג'יימס ריצ'רדסון. אלא שסחבק, כיאה למעמדו החברתי הרם (מובטל), טס במחלקת עסקים. בתמורה לזה זכינו, אני ושלושת שותפי למסע, בעקיפת התור של כל עמישראל ודודתו השחורדינית (אני מתנשא? מואה?!) ובבדיקה בטחונית דלה-עד-לפרוטוקול-בלבד. גם החברה ההולנדית שהואילה בטובה להטיס אותנו העמידה דלפק צ'ק אין במיוחד לרמי דרג כמונו. מכאן יוצא שאת כל הפרוצדורה המסובכת במבוך המסדרונות האינסופי של טרמינל 3 סיימנו מוקדם מאוד, כשלפנינו שעתיים משמימות בדיוטי פרי הנטוש.

עם התקרב שעת היציאה, התחילו גם ההמונים להתנפל על מדפי השוקולד והשיבאס, ואנו נסוגנו אל השער, שם חיכה לנו קהל הנוסעים במטוס: הולנדים גבוהים ובהירים וקבוצה גדולה של שחורי עור מאפריקה (לפי השפה). דווקא פה לא נתנו לנוסעי הביזנס עדיפות, ובכלל KLM מתחילים לאבד נקודות – העליה למטוס מבולגנת, באיחור, והנוסעים נדחסים בשרוול הגישה.

אין לי פחד טיסה. באמת. אבל המטוס הצפוף, להיות ער 20+ שעות ברציפות, ומיץ תפוזים חמצמץ מהדיילת (אח, פריבילגיות של ביזנס) נותנים בי את אותותיהם. הדיילת מחלקת לנוסעים המיוחסים נגן מדיה נייד עם אוזניות, טעון (על דיסק קשיח, כנראה) סרטי קולנוע ותכניות טלויזיה. אני מסרב ולוקח את נגן המוזיקה שלי. טיסה ראשונה מחייבת שיר עם משמעות, אבל הבחירה שלי – "טרמינל לומינלט" – אולי היתה קצת מוטעית.
ארוחת בוקר (טעימה!) אחת מאוחר יותר, ואנו נוחתים באמסטרדם, אחרי שתחושת הקלאוסטרופוביה שלי התגברה לא מעט. ביקורת דרכונים חקרנית ושוחררתי לבדיקה החודרנית הסטנדרטית, עם פריקת תיקי יד ופשיטת מעיל הפליז הכתום (אחרי הכל, כתום זה הולנד). נעלי ההרים עתירות המתכת הופכות את כולם לחשודים פוטנציאליים, חוץ ממני – אני תמיד עם ריבוק. כמה שעות של הליכה מאוחר יותר ואנו מגיעים לשער הנידח של הטיסות הקצרות, ואז, תחת גשם קל, עולים למטוס Fokker 70 זעיר (80 מקומות, מטוס חצי ריק). למרות מטוס קטן להדאיג (אם כי סילוני) וכ-28 שעות ערות רצופות, הטיסה הזו קלה יותר.

Wingtip 

נוחתים בשדה תעופה קטן בטרונדהיים. לוקחים את המזוודה, עוברים בחשש במסלול הירוק (מוכסת עבה עם כפפות עור שחורות מסתכלת על כולם, ולא אומרת כלום) ופתאום אנחנו בחוץ – כנראה שביקורת הדרכונים בסכיפהול חוסכת סרבול מיותר. פעם ראשונה, מני רבות, של התקלות בדברים שלעולם לא יקרו בישראל.
למרות שכולנו עייפים, אנחנו נוסעים קודם כל לעיר קטנה ושמה גיהנום. בסניף הדואר Hell אנו שולחים לעצמנו גלויה עם חותמת המוכיחה שבגיהנום כבר היינו. אחר כך התעסקות עם ה-GPS שמתרגל לנורבגיה די בקלות, ונסיעה עד לעיר ולמלון שהוזמן מראש. החניה שהובטחה לנו הופכת לחניה ציבורית בתשלום (כמעט 100 שקל ליום חניה), אינטרנט אלחוטי חינם הופך למחשב בלובי בחינם, ורשת אלחוטית בחדרים בתשלום, אבל זו מיטה ובשלב זה אני כבר עם 33 שעות ערות ומתמוטט. השאר הלכו לטייל בעיר, אבל הקור העז והגשם דחפו אותם למקדונלדס. אני בינתיים בחדר, מתרגל לערוץ היחיד בטלוויזיה שמדבר אנגלית – BBC World.