כיצד להפיץ פאניקה בציבור

בזמן האחרון מסתובבים כל מיני אנשים ובוכים שהעובדים במשק מפסידים את כל כספם בבורסה, והמדינה צריכה לפצות אותם על זה מכספי משלם המיסים. כלומר אלו שלא הפסידו צריכים לתת כסף לאלו שכן. יש פה כל מיני נימוקים חברתיים, טענה שהם בכלל לא רצו להיות בבורסה (אבל כשהיו עליות אדירות, כמו ב-2006-7 למשל, לא היו תלונות), מאשימים את ביבי (תמיד טקטיקה פופולרית), אבל בסופו של דבר קשה למצוא בבליל הזה עובדות.

היום נתקלתי בפוסט "המפוטרים יפסידו כ-40% מפיצויי הפיטורים" בבלוג הסיבים האופטיים בישרא. אני אשתמש בו כדי להדגים איך אפשר לקחת מספרים תמימים ולעוות אותם עד כדי אובדן כל קשר למציאות. הפוסט מעלה מספר טענות; לעניינים הפרוצדורליים – כמו ענייני חוק וצוים של שר העבודה – לא אתייחס, כי אין לי מידע בנושא. אני מניח, לצורך העניין, שהכל נכון, למרות שזה כנראה מצדיק בחינה מעמיקה יותר. אני כן אבדוק את הטענות החשבוניות שמועלות בפוסט.

  1. "חברות רבות במשק ובעיקר חברות הייטק מפרישות לקרן הפיצויים של העובדים רק 80% מהשכר בטענה כי חלק מהשכר איננו רלבנטי לצרכי פיצויים."
    מאחר ויש לי מושג בענייני חישוב שכר, אני יכול לאשר את זה – באמת חלק מרכיבי השכר אינו רלוונטי לצרכי פיצויים, וזה נכון גם לגבי פנסיה. זה אולי נראה כמו טריק חשבונאי, אבל זה חוקי. בין הגופים שמשלמים רכיבי שכר שאינם מחושבים לצרכי פיצויים ופנסיה נמצאים מדינת ישראל וצה"ל. אגב, עובדים הנהנים מרכב ליסינג מוותרים מרצונם החופשי על חלק משכר הברוטו שלהם, וכך מפחיתים את ההפרשות לפיצויים ופנסיה (הפסד שיכול להצטבר למאות אלפי שקלים, ואיש אינו שם לב אליו). בקיצור אין בסעיף הזה שום סנסציה – פשוט ככה זה.
  2. "רוב קרנות הפיצויים הפסידו בשנת 2008 כ 20 אחוז מערכן וגם יותר"
    סתם מספר שלוף מהשרוול. באתר משרד האוצר (אקספלורר בלבד, כמובן) רואים שבממוצע הפסידו הקרנות 16%. אם מבודדים רק את קרנות הפיצויים מקבלים נתון דומה. אבל צריך לזכור שקרן פיצויים אינה נייר ספקולטיבי, אלא מכשיר חסכון לטווח ארוך. אם מרחיבים את הדוח כך שיכלול את השנים 2003 עד אוקטובר 2008, מקבלים שבממוצע הניבו קרנות הפיצויים רווח של למעלה מ-38%, שהם יותר מ-5.5% לשנה בממוצע, וזה אחרי ההפסדים הנוראיים של החודשיים האחרונים.
  3. "הרי שס"ה הפיצויים עשוי לקטון בכ 40 אחוזים ואולי יותר"
    זה כבר ממש שוס. אי אפשר לחבר אחוזים כאילו היו תפוחי עץ. אפילו אם הטענות היו נכונות, ההפסד היה רק 36% ולא 40%, וזה הבדל של 10% בהפסד. אבל כאמור, הסעיף הראשון אינו הפסד כלל, והשני הוא הרבה פחות דרמטי ממה שמוצג. בכל מקרה, ההפסדים בבורסה הם רק בחודשים האחרונים. מי שסופג את מלוא ההפסד הוא רק מי שצובר כספים בחודשים האחרונים בלבד. מי שהתחיל קודם, נהנה גם מרווחים יפים מאוד.

במקרה של הפסדים בקופת פיצויים, זה נראה כאילו שעובד, שמפקידים עבורו כסף בקופת פיצויים במקום לשלם לו פיצויים מקופת החברה, מפסיד. חשבונית זה עשוי להיות נכון (אם כי לא כרגע, כפי שהראיתי), אבל זו ראיה צרה מדי. היו כבר בעבר מקרים רבים בהם חברה פושטת רגל ואינה מסוגלת לשלם למפוטריה פיצויים כלל; הם נאלצים להצטרף לתור הנושים הארוך, עם סיכויים קלושים לראות משהו מכספם. הפקדה חודשית לקרן פיצויים מונעת מקרים כאלה, ומבטיחה את תשלום הפיצויים לעובד. העובד השמרן יעדיף קרן פיצויים בסיכון נמוך (יש קרנות שהרוויחו אפילו השנה!). רוב העובדים – וראיתי זאת במו עיני – פשוט בוחרים בקרן שמראה את הרווחים הכי גדולים; מן הסתם היא גם המסוכנת ביותר.

אם הצלחתם להגיע עד לכאן אחרי כל החישובים המשעממים, אני אסכם במשפט קצר: האנשים שאתם שומעים מדברים ברדיו ומצוטטים בעיתונים הם בעלי אינטרס, לא משנה אם הם מדברים בעד או נגד רשת בטחון. אני מסכים שהמדינה חייבת להבטיח לעובדים רמת חיים מינימלית, גם בשנות הפנסיה שלהם. אני לא חושב שהמדינה צריכה להחזיר להם כספים שאיבדו בגלל תאוות בצע או חוסר הבנה של הדברים שהם עושים עם הכסף שלהם.

מקבץ בחירות

סיר הלחץ של הבחירות בארה"ב נותן את אותותיו ברשת. המוני האינטרנץ עוסקים הרבה בקידום הצד שלהם, והם לא נדרשים למשהו מתוחכם או עדין יותר מפטיש לפנים (כמו כן נראה שרובם תומכים באובאמה). הנה כמה פיסות משעשעות שליקטתי.

כשצריך לבחור בין הקיסר ובין מנהיג הג'דיי, במה תבחרו? אבל חובבי סטאר וורס לא סיימו בזה. להמשיך לקרוא מקבץ בחירות

הפרענקים העליזים

עכשיו כשציפי ליבני היא יו"ר קדימה, ושאול מופז (מי?) הסתלק בבושת פנים, אפשר לדון לרגע בניסיון הפתטי שלו לגייס לטובתו את השד העדתי הקשיש. מישהו שאולי שייך למטה ליבני השתמש בביטוי "כל הצ'חצ'חים הלכו למופז", אחר-כך אותו מישהו אלמוני שודרג ל-"בכיר", והידיעה שודרה בשמחה בכל אמצעי התקשורת. העניין הזה מייד שולב במאמץ ההסברתי של מופז, כשכל תומכיו מתקשרים מייד לכל תחנות הרדיו ומבקשים להתראיין בעניין הזה, כדי לחלוב אותו עד טיפת הרעל האחרונה.

האם עדיין יש בכוחה של המילה הזו לשנות תוצאות של בחירות? ואולי ממילא מי שמקבלים החלטות לפי עדה, כבר נמצאו במחנה מופז? או שהמילה כבר גוייסה לכל מאבק פוליטי בשלושים השנים האחרונות, ואיבדה את משמעותה?

כדי לבדוק את העניין הזה, אני פונה לבדוק את גורלה של מילת-גנאי מזוהמת משפה אחרת: המילה "fag", כקיצור של "faggot". המקור שלה לא לגמרי ברור, אבל ידוע שכבר כמאה שנה היא משמשת בארה"ב כינוי מעליב להומוסקסואלים ולגברים בעלי "התנהגות נשית". אלא שבשנים האחרונות, המילה אומצה על ידי הומוסקסואלים רבים, המכנים זה את זה "fag"; זה דומה לאימוץ המילה "nigger" על ידי שחורים, ולשלל מילות הגנאי לתאור גיקים.

זה לא מסתיים שם. באתר 4chan, כבשן התרבות האינטרנטית, שם הכל רץ הרבה יותר מהר, המילה fag קיבלה מזמן משמעות שונה. הכל החל ברצון להעליב את ה-"פרוותיים", ובניסיון להקביל את הפטיש המוזר שלהם להומוסקסואליות. כך נוצרה המילה furfag. באותו הליך מואץ שמאפיין את 4chan, הם אימצו את המילה, והשתמשו בה לתאר את עצמם. אבל המילה אומצה במהירות הבזק על ידי אחרים: בתחילה כדי לתאר מישהו בצורה מעליבה, ומייד היא מאומצת על ידי מושא העלבון ומאבדת את משמעותה המעליבה. כך נוצרו מילים כמו eurofag – אירופאי; christfag – נוצרי מאמין; newfag – משתמש חדש שאינו מכיר את החוקים הפנימיים (המסובכים) של האתר (מקביל במידה מסוימת ל-noob). ראיתי גם מישהו שמתייחס לעצמו במילה straightfag – כלומר הטרוסקסואל!

זה לא חדש שהעלבון של אתמול הוא מילה פשוטה היום. הארי הודיני, מלבד היותו הקוסם הידוע בהיסטוריה, אהב לחשוף את הטריקים של מרפאי-אליל וטוענים לכוחות על טבעיים סטייל אורי גלר. הוא כינה את מעשיהם במילה "humbug" – אז מילה בלתי נעימה, מהסוג שלא נוהגים לכתוב בעיתון; היום, מילה ארכאית שספק אם מישהו מייחס לה משמעות כלשהי. כשהצמד פן וטלר יצר תכנית טלויזיה, שעסקה בחשיפה של אותו סוג של רמאים, הם רצו לקרוא לה humbug – אבל ההצעה נפלה, כיוון שאיש אינו מבין את הכוונה. הם בחרו במקבילה המודרנית של אותה מילה: bullshit. מן הסתם, בעוד חמישים שנה המילה תישמע פרובינציאלית ומיושנת. זה טבעה של שפה חיה.

גם המילה צ'חצ'חים – פעם ביטוי להתנשאות וזלזול (מקובל שמקורה בצלילי ח ו-צ' שבלטו באזני מי שלא דיברו מרוקאית) – כבר איבדה את האפקט שהיה לה פעם. היא שורדת רק בגלל פוליטיקאים ברמות כאלה ואחרות, שמפיקים תועלת משנאה בין-עדתית והנצחה של הפרדה אידיוטית שאין לה תוחלת. למרבה הצער, לישראלי הממוצע אין מספיק חוש הומור בשביל לאמץ עלבון ולנטרל את עוקצו – אך לא הכל אבוד. אני מציע להעניק למילה משמעות חדשה: צ'חצ'ח הוא מי שלמילה צ'חצ'ח עדיין יש את אותה משמעות ישנה בעיניו, בלי קשר אם הוא המעליב או הנעלב, המזרחי או האשכנזי, האזרח התמים או הפוליטיקאי הנצלן. לפי משמעות זו, יכול להיות ש"כל הצ'חצ'חים הלכו למופז". אבל אני לא לגמרי בטוח.

לא עשו אותי באצבע

פוסט אורח של שגיא, שפעם היה לו בלוג בשם "נשבר", אבל בינתיים נשבר לו מזה.

הפוסט הזה התחיל בתור טוקבק למאמר המערכת המרגיז שהתפרסם היום ב-"הארץ". הנה ציטוט מתוכו:

קשה להבין מדוע דווקא טביעת אצבע, שהיא אמנם ייחודית ולכן מאפשרת זיהוי מוחלט, מעוררת התנגדות בחברה שבה רוב המידע האישי הוא בר השגה, בין באמצעות בית המשפט ובין בדרכים לא חוקיות. קופות החולים נוצרות במחשבים את כל הסודות הרפואיים של הציבור, רשויות המס והבנקים מחזיקים במידע הכספי, החברות הסלולריות יודעות עם מי דיברנו, מתי ואיפה, וחברות האשראי יודעות מה הרגלי הצריכה ומסלול הנסיעה והבילוי בארץ ובחו"ל של מחזיקי הכרטיסים.

אי אפשר למנוע קיום מאגרי ידע בעלי פוטנציאל של פגיעה בפרטיות; יש להמציא אמצעים טכניים וחוקיים לחסימת זרימת המידע מגורם אחד למשנהו. המידע האישי המאפשר לחברות מסחריות להטריד אזרחים בטלפונים ובמיילים הוא פולשני ומעיק יותר מכל שימוש שתעשה המדינה בטביעת אצבעות.

לא, אני לא מתכנן קריירה פלילית, וכמו כן אינני "מפחד מהקידמה". אבל אני מבין את השלכותיה.

הכותב מציין, ובצדק, שכבר קיימים מאגרי מידע רבים – רפואיים, פיננסיים וכו` – שלהם פוטנציאל רב לפגיעה בפרטיות. אולם מסקנתו – כי יש להשלים השלמה גורפת עם קיומם ולהסתמך על טכנולוגיה וחקיקה כדי להסדירם – טועה בשלוש נקודות:

ראשית, יש הבדל מהותי בין מאגר מידע חיוני – כגון מאגר מידע רפואי – לבין מאגר טביעות האצבעות המוצע. רופא לא יוכל לתת לך טיפול הולם בלא גישה להסטוריה הרפואית שלך. הפקיד במשרד הפנים יכול גם יכול להסתדר בלי טביעת האצבע שלך. במילים אחרות – העובדה שחלק מהמידע האישי כבר אינו פרטי לא מחייב ויתור על כל פרטיות שהיא.

שנית, עצם הרעיון שניתן לסמוך על אמצעים טכנולוגיים להגנה על מידע ממוחשב מגוחך מעיקרו. מאגרי מידע זולגים, והדרך היחידה לשמור על מידע היא להימנע מלתת אותו, נקודה.

בנושא מקורב, זיוף תעודות ביומטריות אכן קשה יותר, אך מי שטוען שהוא בלתי אפשרי מתעלם מהעובדה שלא קיימת שיטת הגנת מידע שלא נפרצה. גם מערכת זו תיעקף, והתוצאה הסופית תהיה קיום מאגר הטביעות בלא התועלת שקיום זה אמור להביא.

זה מביא אותי לנקודה האחרונה: ההסתמכות על חקיקה כאמצעי להסדרת הגישה למאגרי מידע. זו אולי הבעיה העמוקה ביותר, והסיבה המרכזית להתנגד להקמתו.

אחד המגיבים למאמר ב-"הארץ" כתב "אינני רואה סיבה מדוע אדם ישר צריך להתנגד לסידור הזה". ובכן ידידי, אתה אולי אדם ישר. אבל מה עם הממשלה שלך? אתה מתכוון למסור לגופי השלטון מידע פרטי, ונרמז מכך שאתה סומך עליהם שישתמשו בו בתבונה. אינני רואה כל סיבה לאמון הזה. הכנסת אחראית לפנינים כגון חוק טל, הסעיף העוסק בהעלבת עובד ציבור, חוק קסדות האופניים, חוק הגבלת אתרים באינטרנט – וזאת בלי לגעת בנושאים שנויים יותר במחלוקת.

הנסיון מלמד שהמחוקקים בארץ אינם שקולים, ובהעדר חוקה די בקואליציית נוחות חולפת כדי להעביר החלטות שהדעת מתפלצת מהן. בישראל, למרבה הצער, איש לא שומר על השומרים. כללי הגישה למידע יכולים להשתנות ברגע. המידע עצמו, מהרגע שהוכנס, נשאר. בעולם שבו אמצעי הבקרה ועיבוד המידע הולכים ומשתפרים, ההגנה היחידה של האזרח היא שמירה נחושה על הפרטיות שלו. כן – אפילו מהשלטון. אולי בעיקר מפניו.

סליחה על הקלישאה, אבל הם יקבלו ממני רק אצבע אחת. ואתם יודעים איזו.

לשרוף את הטלויזיה

יש כאלה שחושבים שהאויב הכי גדול הוא איראן. יש כאלה שחושבים שהסכנה הכי גדולה היא ההתחממות העולמית, או אולי מטאור שמאיים להשמיד את כדור הארץ. ויש גם כאלה שרואים בקפיטליזם את מה שמאיים על קיומנו. מסתבר שאורי אורבך אינו שייך לאף אחת מהקבוצות הנזכרות לעיל. לא ולא: אורי אורבך גילה שמה שמאיים יותר מכל על חיינו הוא תכניות הבישול בטלויזיה.

את אורי אורבך מגעיל לראות את השף סטפן, גוי גמור ועוד נוסף לכך בלונדיני, יוצק שמנת לתוך תבשיל בשרי. עולה בו תחושת קבס למראה חסילון עסיסי. הוא מסיט את עיניו בחלחלה כשחתיכת בייקון נכנסת לפריים. אז למה הוא מתעקש להמשיך ולבהות במכשיר השטני, זה שהרבנים החרדיים אוהבים לכנות "מחריבת הדור"? לא ברור. אבל זה לא נגמר בזה.

אולי לא ידעתם, אבל בישול לא כשר בטלויזיה זה לא פחות מקמפיין מיסיונרי אולטרא-חילוני, כך קובע אורבך. אחר כך הוא ממשיך להתפלפל, מכנה את תוכניות הבישול 'אי-כשרות בוטה בפרהסיה', מחליט שרוב העם חושב כמוהו, ומכתיר את השפים ומפיקי הטלויזיה בתואר 'המיסיון הליברלי'. לא פחות! אז הוא עובר להתבכיינות על זה שהטלויזיה היא של כולנו, ומי החליט שהיא כבר לא חייל במלחמת הפרופגנדה של ישראל-סבא. ואני חשבתי שדתיים לא רואים טלויזיה. יש שם נשים גלויות-ראש.

גם מקומו של התירוץ הקבוע 'פגיעה ברגשות' לא נפקד. כי ההתייחסות לאוכל לא כשר ובישול טריפה כדבר נורמלי, היא הטעיה מרגיזה ומיסיונריות ליברלית, כותב אורבך ולא שם לב לאירוניה הדקה. הוא הרי יהודי. יהודי חם אפילו. הוא לא יכול להיות מיסיונר.

על כן, מר אורבך היקר, הרשה לי להמליץ לך על דרך להתמודד עם הצרה החדשה המאיימת על מקומו של העם היהודי בנצח. כן, הטוקבקיסטים הציעו שתפסיק להסתכל, או לפחות תעבור לערוץ אחר, אבל לא לזה אני מתכוון. אני מציע שתעשה לטלוויזיה מה שכל יהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בחומר מיסיונרי. זה מה שאלוהים רוצה, לא?

קשה להיות יהודי

טומי לפיד נפטר, וכבר יש המון אנשים שמזדרזים לסלוח לו. אפשר לומר שיש הרבה על מה לסלוח לו – לפיד היה אדם בוטה ולא-דיפלומטי בעליל. הוא לא חשש לפעול לטובת הציבור החילוני הדפוק תמיד, לא חשש להעליב את בני שיחו, והיה נוהג לומר בדיוק את מה שחשב. אבל לא על כל אלה הם רצים לסלוח לו. הם רצים לסלוח לו על שלא האמין.

"האלוהים שלי נשרף באושוויץ" אמר טומי, והתכוון לזה. הוא גם לא היה היחיד שזה קרה לו: יש לא מעט ניצולים שבחרו לוותר על אמונה באלוהים כל-יכול שרצה שהשואה תתרחש. רובם לא ששים לדבר על זה, אבל לא לפיד: הוא דאג להודיע את זה לכולם, ודרש שיכבדו את החלטתו – לפחות כפי שכל אחד אחר דורש שיכבדו את אמונתו.

אבל בישראל דבר כזה איננו מקובל. או שאתה יהודי, או שאתה גוי – אין אפשרות אחרת. ולכן מיהרו "לסלוח" לו על החטא הנורא הזה, של השתייכות לעם היהודי מבלי להשתייך לדת היהודית. הנה הרב ישראל מאיר לאו, אומר שלולא השואה, אולי היה לפיד נרתם להסברת ערכי התורה. משפט מקובל אצל חרדים שלא רוצים לדבר סרה במת – "הוא עבר זוועות בשואה, קשה לדון אנשים כאלה".

ראש הממשלה, ידידו הטוב, אמר: "יהודי בכל רמ"ח אבריו, אם כי הוא לא תמיד ייחס חשיבות לגינונים". כיוון שאני משער שאולמרט לא מכנה קיום מצוות ואמונה בבורא עולם בשם "גינונים", אזי גם הוא מסרב לכבד את בחירתו של טומי שלא להאמין. ראו את מאמרו של ד"ר אודי לבל, שנזקק לפוסט-ציונות ולרעיון של מדינת ישראל כעוול קולוניאליסטי, כדי לכתוב מילה חיובית על לפיד, כי היה ציוני למרות שהיה ליברל. גם נשיא המדינה מדבר רק על כמה היה יהודי ובר אוריין. אי אפשר להספיד אדם בלי זה?

דרך ארוכה עוד צריכים לעבור אלה הבוחרים לחיות ללא דת. בלי המסווה של 'חילוני', בלי המסכה של 'מסורתי' (שזה חילוני בלי להעליב את סבא). יכול להיות שבישראל הדרך עוד יותר ארוכה: הדת שלובה פה בפטריוטיות, בחוק, בכשרות, בצבא. אי אפשר להתחתן פה בלי להזדקק לאיזה רב. אבל עזבו פרוצדורות: מה שצריך זה שאדם שלא נצרך לישויות על טבעיות, יקבל כבוד כמו זה שכן.

דמוגרפיות

1. נוסע באוטובוס עירוני בצהרי היום. קו מהסוג שעובר בשכונות מגורים מרוחקות ונגמר במרכז העיר. חוץ ממני ומהנהג, כל הנוסעים באוטובוס הם נוסעות. החל בתלמידות תיכון דתי, דרך חיילות בדרך למשמרת, ועד פנסיונריות. אני מנסה למצוא הסברים. שובניסטי לומר שבשעות האלה גברים נמצאים בעבודה, אבל גם לחיילים יש משמרות שמתחילות בצהריים, ופנסיונרים לא עובדים. אז מה הסיבה? אני נזכר בהסבר שקראתי פעם: גברים, כך נאמר, רואים בנסיעה באוטובוס פחיתות כבוד. הם יעדיפו לקנות מכונית משומשת ודפוקה, להוציא עליה המון כסף בדלק, ביטוח ותיקונים – רק לא לקנות כרטיסיה. גברים, כך מסתבר, הם טפשים.

2. הולך לי ברחוב בשעת בין ערביים. הרחובות מלאים ילדים שמחפשים עצים לטובת החג הפגאני בעל התירוץ היהודי של ל"ג בעומר. בהליכה של חצי שעה, תוך שאני נמנע מרחובות ראשיים בגלל אי רצוני לשאוף עשן, ראיתי שלוש חבורות של ילדים עם עגלות סופר מלאות קרשים, ועוד אחת שעמדה והסתכלה בזמן שעובד של הקו-אופ מעמיס את העגלה שלהם על משאית. הם מסתכלים עליו מרחוק ואומרים אחד לשני: "הוא גונב לנו את העגלה!"

איכשהו, זה הפך נורא מקובל לגנוב עגלות סופר בשביל לסחוב עצים לל"ג בעומר. המטרה, המדורה הכי גדולה בשכונה, מקדשת את האמצעים: גניבת עצים מהערמה של הילדים מהרחוב השני, גניבת קרשים מאתרי בניה, גניבת עגלות מהסופרמרקט. העגלות האלה ננטשות אחרי החג, לפעמים כי זה מצחיק לגלגל אותן לתוך מכוניות נוסעות, או שסתם זורקים אותן למדורה בסוף הלילה. כשאתם שולחים את הילדים שלכם לגנוב עגלה, כדאי שתזכרו שהיא עולה 500 שקל ויותר. האם הייתם שולחים את הילדים לאותו סופר בשביל לגנוב סחורה ב-500 שקל?

3. יושב ליד המחשב בשעת ערב. בטווח של 100 מטר יושבים כמה עשרות אנשים לצפות בגמר של הישרדות, התוכנית בה מחלקים פרסים על תחמון. דן התחמן זכה במעריצות ובאייטמים במדורי הרכילות; נעמה הייתה יותר תחמנית ושקרנית, וגם עשתה את זה בלי להפוך לאוייב העם מספר אחד, וזכתה במיליון שקל (פחות 25% מס, פחות שווי ג'יפ מהסוג שמיועד ממש לשטח ולא לחניה על המדרכה מול בית הקפה); והפקת התוכנית, שהיתה הכי תחמנית ושקרנית, זכתה בהכי הרבה מיליונים. ולתפארת מדינת ישראל.

עגלות סופר שהועלו על המוקד

סקסית מכדי לטוס

יכול להיות שארצות הברית הפכה לתיאוקרטיה פסיכית שאוכפת סטנדרטים מוסריים סטייל טהרן? לא, נכון? כי יכול להיות שכן.

קיילה אברטקיילה אברט, מלצרית בת 23, עלתה לטיסה של סאות'ווסט איירליינס. מדובר בחברת התעופה הגדולה בארה"ב והשניה בעולם מבחינת מספר הנוסעים. בא אליה נציג שירות לקוחות והוריד אותה מהטיסה, בטענה שהבגדים שלה פוגעניים. מה פוגעני, היא שאלה, החולצה? החצאית? והוא אמר לה שהכל ביחד. בתמונה – קיילה בתלבושת הנ"ל.

אותו נציג ביקש ממנה לחזור הביתה, להחליף בגדים, ולטוס בטיסה מאוחרת יותר. היא סירבה, בטענה שהיא תאחר לפגישה. אחרי צעקות ודיונים, הרשו לה לחזור למטוס, אחרי שמשכה את החולצה למעלה ואת החצאית למטה. דוברת חברת התעופה מסרה ש"היו בעיות עם התלבושת של הנוסעת", אבל כשעיתונאית מסאן דייגו ביקשה פירוט מה הבעיה, היא לא קיבלה תשובה.

(דרך בוינגכפול)

ידיעות מחזית המלחמה בפורנו

פוליטיקאים הם פוליטיקאים, גם באוסטרליה. אחרי שתכנית למלחמה בפורנו שיזמה ממשלת אוסטרליה, ועלתה למשלם המיסים 116 מליון דולר, נכשלה חרוצות – הם כמובן חוזרים ומנסים לעשות את זה שוב, הפעם עם תקציב של 189 מיליון דולר. ממשלת אוסטרליה תתחזק blacklist, כלומר רשימה של אתרים שפוגעים במוסר, ותכפה אמות מידה נוקשות על כל ספקי האינטרנט במדינה. בהזדמנות זו, "רשות התקשורת והמדיה" תרחיב את הרשימה השחורה ותכלול בה, איך לא, גם אתרים העוסקים ב"טרור ופשעי מחשב".

כ-34 מיליון דולר יוצאו על פרסום, העלאת המודעות, והסברה על הסכנות באינטרנט. כ-90 מיליון יוצאו על מנגנון הסינון. זאת, אחרי שכתירוץ לכשלון התכנית הקודמת, שרת התקשורת מסרה כי המחקר העלה שיש קשיים מרובים בסינון תוכן, ושקל מדי לעקוף את אמצעי הסינון. אז מה חדש? הפוליטיקה חדשה. מסיבת העיתונאים, בה הכריז ראש הממשלה, ג'ון האוורד, על התכנית, הועברה בשידור ישיר ל-700 כנסיות ברחבי המדינה. אין שום צורך בטכנולוגיה משופרת – זה לא מעניין את המצביעים.

בנוסף לכך, הוגשה לפרלמנט הצעת חוק שקובעת עונש מאסר למחזיק 5 או יותר סרטים פורנוגרפיים. ההצעה לא הוגשה על ידי חבר פרלמנט צעקני מהאופוזיצה, אלא על ידי שר הפנים. סרט פורנו = גרם קוקאין, או משהו כזה. כמובן שהחוק, וכן תכנית הצנזורה, זוכים לתמיכה נלהבת של ארגוני "הורים" נוצריים. למה "הורים" בגרשיים? כי אנשים אלו החליטו לוותר על תפקידם כהורים, ולהעביר אותו לידי המדינה. ברור. כי למדינה יש מוניטין כל כך טוב בנושא הזה.

לסיכום רציתי לכתוב משהו על הפוליטיקאים שאמורים לייצג את הציבור, ובעצם מוכרים אותו לארגונים קולניים וקיצוניים בעלי לובי חזק והרבה מימון. יש לי הרגשה שכולנו כבר מודעים לזה. ולכן, ניפרד כמו שנפרדים בחתונות: בקרוב אצלכם.

זוטות של יום הזיכרון

מקום מיוחד בגיהנום שמור לאלה שבמקום לעצור ולצאת מהמכונית בזמן הצפירה, מנצלים את זה כדי לעקוף את כל אלה שעצרו ולהתקדם בפקק. מקום מיוחד שמור להם.