חג החירות

אני דוקא אוהב חגים, ואפילו מצות. ובפרוס חג הפסח הבא עלינו לטובה, רציתי לאחל לכל קוראי באשר הם – חג חירות שמח.

חירות ממי שרואה בנו עבדים. בתמימותנו אנו בוחרים לנו בעלי תפקידים: ראש ממשלה, נשיא, חברי כנסת, ראש עיר או מועצה. הם, בתורם, שוכרים פקידים לעזור להם לנהל את המדינה על גופיה השונים. עבודה קשה. אנחנו בחרנו אותם, אנחנו גם משלמים את משכורתם וממלאים את פקודותיהם, מתוך אמונה ביכולתם לנהל והנחה שמנקודת המבט שלהם, יש להם הידע הדרוש לפעול לטובת כולנו.

לטובת כולנו ומתוך כוחנו מינינו אתכם! הכסף, השררה, הכוח, העסקנות – כל זה ניתן לכם כדי לשרת את הציבור. פרוטה שחוקה שלקחתם לכיסכם – ומעלתם באמוננו. עיכבתם פרויקט מתוך זחיחות וכדי לזכות בפרסום – בגדתם בציבור ששלח אתכם. הפעלתם לחץ לקידום עסקיכם האישיים – ירקתם על האזרחים שבחרו בכם. קיבלתם שוחד, טובת הנאה, מתנה כדי להחליט החלטה כלשהי – פשעתם נגד המדינה. ניצלתם שררה כדי לכפות את רצונכם על אישה שעובדת במשרדכם – חרגתם מההגדרה של "פושע" לכיוון "חלאה מסריחה". לא רק שאינכם ראויים להנהיג, אתם בקושי ראויים לארוחת-אסיר בתא של השב"ס.

לא כוח עליון נתן לכם את השררה והממון, אלא אזרחי המדינה. מי שמנצל זאת לרעה, עוד נבוא עמו חשבון.

חירות ממי שרואה בנו אספסוף נבער. הממונים מטעם עצמם, ובעיקר מטעם הממסד הדתי, שמסבירים לי למה אני שוטה ואויל, ועגלתי ריקה, וכדאי לי להתחיל לשמור שבת. עכשיו ומהר. והממונים מטעם עצמם, שמפליגים בסיפורים על חילוניות ושמירת הזכויות, אבל עסוקים בצבירת הון פוליטי ושוכחים את האנשים שצריכים אותם, כמו פסולי החיתון לדוגמה. ואלה שממציאים נתונים דמוגרפיים-דמגוגיים על זה שבעוד 20 שנה (תמיד זה בעוד 20 שנה) לא נהיה כאן הרוב ולכן זה ברור שחייבים להעיף מכאן את כל הערבים. ואלה שלא מבינים למה צריך גדר הפרדה כל כך נוראית כי זה ברור שכולנו שכחנו כבר את האוטובוסים המתפוצצים. ואלה שמספרים איזה ראש ממשלה מצוין היה ביבי ושחייבים להחזיר אותו, כי נשמט מזכרונם כמה נורא היה כאן וכמה שהעניים והקשישים עוד משלמים את המחיר על הקדנציה הראשונה שלו. כבר מזמן הגענו למצב שאנחנו לא מאמינים לאף מילה שלכם. עכשיו אנחנו מתקרבים למצב שכל דבר שתאמרו, נאמין בדיוק בהיפך.

חירות ממי שרואה בנו פרה חולבת למזומנים. מאלה שמוכרים מוצרי "יוקרה" שההבדל היחיד בינם ובין המוצר הרגיל הוא המחיר. מאלה שמספרים לי שהמחיר נורא זול ומעלים אותו בהיחבא אחרי חודשיים. מאלה ששומרים על אותו מחיר ומקטינים את האריזה. מאלה שמעלים מסעות פרסום במיליונים למוצרים שאף אחד לא צריך. מאלה שמנצלים קשישים שלא בדיוק מבינים ומחתימים אותם על חוזים לשנים. מאלה שמוכרים מוצר מחורבן אבל לידו בפרסומת יש דוגמנית מהממת שלא אכלה כלום כבר 4 שנים. מהילרים ומיסטיקנים ומתקשרים עם חייזרים או עם חיידקים או עם קדושים או עם רוחות, שמבטיחים לרפא חולים אבל מקיימים רק את החשבון.

אם נזכה לחירות מכל אלה, מצבנו יהיה נהדר. אבל גם אם נשתחרר רק מקצתם – דיינו.

חג שמח.

ועכשיו ברצינות

(פוסט רביעי ואחרון – יש לקוות – בעניין חוק הגבלת גישה לאתרים).

לו היה מישהו רוצה באמת להגן על ילדים, ובמיוחד אם אותו מישהו הוא במקרה שר התקשורת, אזי היו לאותו מישהו הכלים לבנות מערכת אפקטיבית, בלי צורך לדחוף צנזורה לגרון של כל גולשי האינטרנט. כזכור, שר התקשורת הוא שקובע את התנאים לפיהם חברת תקשורת מקבלת רשיון להיות ספק אינטרנט. אפשר להוסיף לשם את התנאי הבא: כל מנוי יקבל, לפי דרישתו, תוכנה להתקנה על המחשב הביתי שלו, שתסנן אתרים פוגעניים ולא תאפשר גישה אליהם. יש בשוק מגוון תוכנות שעושות את העבודה. או, אפילו יותר טוב: כל מנוי אינטרנט יקבע האם הוא מעוניין לקבל גישה חופשית לאינטרנט, או שהוא מעוניין שהספק יסנן את התכנים שהוא מקבל.

כיום כל הספקים מציעים שירות כזה בתשלום: תוספת של סכום מסוים כל חודש, והמנוי מקבל הגנה מתכנים למבוגרים, או אלימים, או פליליים וכו'. זה עדיין לא טוב בעיני, אבל כל לקוח זכאי לקבל את המוצר שהוא רוצה. אם יחפוץ שר התקשורת, יוכל לצוות על הספקים לתת את השירות הזה בחינם. זה בסדר, זה לא עולה להם הרבה כסף. האם הפתרון הזה לא עדיף על זיהוי ביומטרי של כל אדם שמבקש במפגיע לקבל את אותו שירות עליו שילם מלכתחילה – גישה לאינטרנט? כנראה שלא, כי הוא לא מספק את הסחורה הפוליטית שאנשי ש"ס מנסים להשיג.

אבל כל הפתרונות הטכניים האלה הם בעצם החלופה הגרועה, המתחמקת, לפתרון האמיתי והנכון. רבותי, האינטרנט הוא חלק מחיינו. לא פחות מהטלפון והמכונית. ילדים נפגעים מדי יום ממכוניות, האם נדרוש מהם זיהוי ביומטרי לפני שהם חוצים את הכביש? לא. אנו מלמדים אותם שצריך לעבור רק במעבר חציה, ושצריך לחכות עד שהרמזור יהיה ירוק, ושצריך להסתכל לשני הצדדים. ושילדים קטנים לא חוצים את הכביש לבדם. האינטרנט לא שונה. לילד בן 6 אין מה לחפש באינטרנט לבדו, וגם בגיל 9 עוד לא שוכנעתי שיש צורך. ממילא ויקיפדיה לא אמינה מספיק. אבל כאן נכנסת הבעיה הרגילה: להורים אין סבלנות, והם לא רוצים להשגיח. הם רוצים שהילד ישחק במחשב ויעזוב אותם בשקט.

האם היינו מקבלים תירוץ כזה מהורה שמרשה לילדיו לחצות את הכביש בלי השגחה? ועכשיו, האם הורים עצלנים, שרק רוצים להסיר מעצמם את האחריות לחינוך ילדיהם, הם תירוץ מספיק טוב לויתור על חופש הדיבור ועל הזכות לקבל אינטרנט חופשי ולא מצונזר?

ועכשיו ברצינות: אפשר להגן על הילדים. חינוך לזהירות, השגחה, ביחד עם סינון תכנים מבחירה (בין אם מקומית ובין אם אצל הספק) – כל אלה יתנו סביבה תומכת והולמת לילדים בעידן האינטרנט. לשר התקשורת יש הסמכות לתת את הכלים הטכניים הדרושים. במקום זה, מפלגתו מעדיפה לכפות על כולם אמת מידה מפוקפקת, צרה ופוגענית. לא זו הדרך.

מדוע חוק צינזור האינטרנט הוא הגיוני ביותר

(פוסט שני בעניין חוק הגבלת גישה לאתרים, שהגיש ח"כ אמנון כהן מש"ס, ושהתקבל לאחרונה בכנסת בקריאה טרומית).

למרות כל מה שקורה לנו במדינה, היא עדיין דמוקרטיה פרלמנטרית ייצוגית. וזה אומר שאזרחי המדינה בוחרים נציגים, המכהנים בפרלמנט (שאצלנו מכונה "הכנסת" – ולא "כנסת ישראל" כמו שרבים חושבים בטעות), ונציגים אלה מחוקקים חוקים ומפקחים על הרשות המבצעת – היא המדינה – ועל הרשות השופטת, שהן מקיימות אותם ומשרתות את הציבור. ולכן, אם מועלית הצעת חוק כזו, כנראה שחבר הכנסת שהעלה אותה מייצג ציבור בוחרים מסויים. יתר על כן, אם ההצעה עוברת פה אחד – כל 25 חברי הכנסת הנוכחים במליאה מצביעים בעד – כנראה שזה מה שאזרחי המדינה רוצים. לא?

עשרות עד מאות המגיבים ב-Ynet, גם לטור של גל מור וגם לפוסט של ד"ר בירנהק, תומכים ברובם בהצעת החוק. כל מה שהם רואים זה ש-"ילדינו מופקרים". כנראה שבישראל הורים אינם מסוגלים לקבל אחריות לחינוך והגנה של ילדיהם. מדוע ילד שלא נותנים לו לחצות כביש לבד, ומסיעים אותו כל בוקר לבית הספר במושב האחורי בלי חגורה, ועוצרים באדום לבן "רק לרגע" כדי להוריד אותו, ושמזהירים אותו לא לדבר עם זרים, מדוע ילד כזה רשאי לשוטט לבד באינטרנט בלי הדרכה או השגחה? מה מצפים שיקרה? אבל במקום לעשות משהו, עדיף לחוקק חוקים מופרכים שיעבירו את האחריות למישהו אחר. בדיוק כמו שכשלילד משעמם, מושיבים אותו מול DVD של טיף וטף או ערוץ הילדים. שמישהו אחר ידאג לחנך אותו.

וזו הסיבה מדוע החוק הגיוני. בישראל האזרחים מוכנים ברצון לוותר על זכויותיהם, ובלבד שמישהו אחר יהיה אחראי. בקרוב אולי יהיה מישהו כזה, והוא כבר הזהיר שהעיתונות הופכת את הדיקטטורה לבלתי אפשרית.

מדוע חוק צינזור האינטרנט הוא אסון נורא

רבים כבר כתבו על הנזק שיכול לגרום חוק הגבלת הגישה לאתרים של ח"כ אמנון כהן (ש"ס). רציתי להוסיף מספר פרטים טכניים, כדי להסביר איך מערכת כזו עשויה לפעול מבחינה טכנית. לשם כך אפשר לבדוק כיצד מתנהל העניין במדינות בהם יש חוק דומה לזה, וכרגע מדובר בעיקר במדינות ערב וסין. כמו כן אפשר לבחון את מדיניות סינון האינטרנט בחברות הבוחרות שלא לאפשר לעובדיהן גישה מלאה לאינטרנט.

הפתרון מתבסס על סינון באמצעות תוכנה ייעודית. בדרך כלל התוכנה מסתמכת על רשימה ארוכה של "אתרים אסורים", אותה מתחזק ספק התוכנה. מי שמנסה לגלוש לאתר כזה, מקבל הודעה שהאתר חסום, בצירוף הסבר לקוני לסיבת החסימה (לדוגמה: "אתר למבוגרים", או "אתר מפר זכויות יוצרים". ויש גם "אתר בידורי", במיוחד בשביל החברות שמפריע להן שהעובד משחק איזה משחק פלאש אידיוטי, אבל לא חושבות להסיר את סוליטייר מכל המחשבים). מי שמחליט איזה אתר נחסם ואיזה לא, הוא עורך תוכן באותהחברה המספקת את התוכנה. הוא לא איש ציבור, לא ידוע מי הוא ומהם שיקוליו. יתר על כן: כמות האתרים ברשימה היא עצומה, והיא גדלה מדי יום ומדי שעה, ולכן אותו עורך מעסיק הרבה אנשים שתפקידם להיכנס לאתרים ולהחליט האם יש לחסום אותם או לא. מן הסתם זו עבודה מתאימה לסטודנטים ואנשים ללא השכלה ספציפית בתחום או בכלל, ובכל מקרה אין אותו עורך תוכן יכול לבדוק כל סיווג וסיווג בנפרד.

הבעיה שהמערכת לא ממש עובדת. אתרים לגיטימיים ותמימים רבים מוצאים את דרכם אל הרשימה הזו, ומאותו רגע קשה מאוד לצאת. לא מאמינים? בוינגבוינג, אחד הבלוגים החשובים בעולם (2.5 מיליון מבקרים בחודש), נכנס לרשימה כזו בעקבות תמונת פסל עירום. כן, אותה תמונה שהמגיבים ב-Ynet אמרו עליה שהיא בכלל לא דוגמה הוגנת. אז התחילה סאגה של התכתבויות עם אותה חברה, שלא ממש מיהרה להוציא אתר חשוב ולגיטימי מהרשימה השחורה. מחוסר ברירה, הם פתחו עמוד העוסק בעקיפת תוכנות צינזור שכאלה. העמוד נפתח במשפט הבא:

If your employer or corrupt, undemocratic, dictator-based government uses a filtering service such as Secure Computing's SmartFilter to block access to BoingBoing.net — or anything else online — you can try the following workarounds:

"ממשלה מושחתת, לא-דמוקרטית או מבוססת-עריצות" הם קוראים לזה. בקרוב נצטרף לשם גם אנחנו. כי כמה קשה יהיה לאיזה פקיד-ממשל להכניס לרשימה "בטעות" אתר של מפלגת אופוזיציה? אתר של עיתון שמעביר ביקורת על הממשלה? מישהו באמת יאמין שהאתר של ידיעות אחרונות הוא פתאום פורנוגרפי? ברור שלא, אבל לנו לא יהיה מה לעשות בעניין.

מחוקקינו, כמו גם אנשים רבים באוכלוסיה, סובלים מתפיסה מוטעית של האינטרנט. בתקשורת היא מצטיירת כמדמנה של פורנו, אלימות וסמים. אני מבין כשזה מופיע אצל חברי הכנסת של ש"ס, שאצלם זה ממילא "מין-טרנט". אבל אופיר פינס? גדעון סער? גלעד ארדן? בנימין נתניהו? הם יודעים טוב מאוד מה זה אינטרנט. הבעיה היא שהם שוכחים שזו פשוט נתינת סמכות צנזורה בידי המדינה, וכשנותנים למדינה סמכות היא מנצלת אותה עד תומה. אם יתקבל החוק, אין אתר שיכול להרגיש בטוח מפני המספריים של הצנזור.

סקילה פומבית כתחליף לחופש הביטוי

זרובבלה כתבה פוסט גזעני. היא כתבה שהיא שונאת בני אדם באופן כללי, וערבים עוד יותר. היא נתנה גם סיבות: הם נראים כאילו הם מסריחים, הם שולחים את הילדים שלהם לקבץ נדבות בגשם, הם רוצים לרצוח יהודים.

הרבה תגובות היא קיבלה על הפוסט הזה (אחח, אם היא היתה בתפוז היא היתה עושה מיליונים): גם אוהדות, גם מתנגדות. הגזענות והשנאה התנקזו דרך הפוסט הזה כמו מוגלה מפצעון. מכל רחבי הבלוגוספירה נורו לעברה טראקבקים זועמים. היא ניסתה לרכך את העניין, אבל זה היה באמת לא רציני. ואז הבלוגרים הזועמים עברו לשלב שני: אחרי שאביעד מגרייפס הוציא אותה מהמערכת, התחילו כותבים לדרוש ממפעילי אגרגטורים אחרים להוציא את זרובבלה, וכל עוד זה לא קורה, הם לא מסכימים להופיע שם.

כעא"ש, בפוסט מפורט, מנסה גם להמעיט וגם להגן בו זמנית על חופש הביטוי. זה חסר משמעות בעיני. לא הצלחתי להבין את הנימוקים שלה, פרט ל-"זה נורא בעיני ולכן אסור להגיד את זה". לדעתי מותר. לא לחינם בארה"ב יש חופש ביטוי גם לחברי ה-KKK, וגם לניאו נאצים. זה שאני לא אוהב את מה שהם אומרים, לא אומר שמותר לי לסתום להם את הפה. ואם מישהו לא מבין למה, אני אשמח להסביר.

חקיקה שמגבילה את חופש הביטוי פירושה: אזרחי המדינה נותנים לרשות המבצעת – היא הממשלה – מנדט לעצור ולהאשים בבית משפט אנשים בגלל מה שהם אומרים. אבל הממשלה גרועה מאוד בלהחליט מה מותר להגיד ומה לא, וזו הסיבה שיש פרלמנט שמפקח עליה. אם אותו פרלמנט נותן לממשלה סמכות להחליט מה אסור להגיד, הממשלה מייד תפרש את זה לטובתה – כי כך היא עושה תמיד. אי אפשר לקיים דמוקרטיה, אם כל מי שמבקר את הממשלה נעצר על ידי המשטרה – אפילו אם בית המשפט בסוף משחרר אותו (אחרי הארכות מעצר, והליכים, ועניינים, ותשלומים לעורך דין). שלילת חופש ביטוי היא הליך קיצוני שיש להמעיט בשימוש בו ככל שניתן.

אני מסכים עם דבריה, שאם יש זכות לאמר דברים, יש לאחרים זכות להוקיע אותם. אני מוקיע את זרובבלה. דיעותיה חמורות, מסוכנות, גזעניות ללא קץ, וחושפות את החולשה של מערכת החינוך בארץ ואת הצדדים האפלים והמכוערים של החברה הישראלית, שקיימים אצל חלק רחב מהציבור – לא רק זרובבלה. אני קורא לכל מי שמתנגד לה לכתוב את זה ולהפיץ לכל מי שרוצה לשמוע. לעומת זאת, סתימת פיות, כמו אולטימטום למפעילי אגרגטורים, לא משרתת דבר. האם הדעות האלה יעלמו אם איש לא ישמע עליהם? אם נקבור את זה מתחת לפני השטח, מצבנו ישתפר? אני חושב שצריך לעשות את ההיפך.

אגרגטור, כמו וובסטר ובניו, או גרייפס, או ישראלוונטי, מטרתו להפיץ תוכן בציבור. צינזור תוכן בגלל דעה נוגד את המטרה הזו. אם יש מפעיל אגרגטור שרוצה לצנזר, יואיל נא לכתוב בעמוד הראשי: "זהו אגרגטור לתוכן שעבר את מבחן המוסר שלי". ואולי כדאי להתחיל לקרוא כל פוסט שמתפרסם דרכו, כי הצנזור – עבודתו לא נגמרת לעולם.

המנון לאנרכיה

תקציר הפרקים הקודמים: גנבים עושים כאוות נפשם בשטחי חקלאות בדרום, ואף בבתיהם של החקלאים. המשטרה שולפת את התירוצים הרגילים: כוח אדם, תקציבים, מולד הירח, בלה בלה בלה. המים מגיעים עד נפש. חקלאי אחד, נקרא לו ש', תופס כמה שודדים על חם ויורה. אחד נהרג, אחד נפצע, שניים אחרים בורחים.

כשאין חוק, יש אנרכיה. אם פושעים יכולים לעשות מה שהם רוצים, בלי חרטה ובלי שום חשש להיתפס ולהיענש, זו אנרכיה. כשהמשטרה בוחרת לטפל בפשעים מסוימים ומתעלמת מאחרים, זו אנרכיה. באנרכיה, מותר לקחת רובה ולירות במי שמנסה לפרוץ לביתך. אדם חייב להגן על עצמו ועל רכושו, גם בכוח, אם המדינה אינה עושה את המינימום כדי להגן עליו.

זו בדיוק הסיבה מדוע אין למדינת ישראל כל ברירה אלא להאשים את שי דרומי בהריגה. שיחרורו יהיה הודאה של מדינת ישראל כי הנגב הוא מחוץ לשטחה, כי אין לה סמכות שם, כי חוקיה אינם חלים שם. צעד כזה יהיה הצהרה פומבית כי הגבול הדרומי של ישראל עובר ליד אשקלון, ומעבר לו יש שטח הפקר, והנכנס אליו עושה זאת על אחריותו. המדינה חייבת להחזיר לעצמה את השליטה בדרום, והגנה על חיי האזרחים ורכושם צריכה לחזור לראש סדר העדיפויות. בעיני, זה מצדיק אפילו את הפעלת הצבא שם כדי לחזק את המשטרה המתפוררת. אבל למרבה הצער, הצעד הראשון שיש לעשות הוא להעמיד את דרומי לדין.

הפוסט הזה לא יהיה פופולרי. לפי סקר שפורסם בלמהנט, 81% מהציבור (היהודי, ברור שהיהודי) חושבים שהירי היה מוצדק. מעניין, כי בכתב האישום כתוב שדרומי ירה בפורצים 5 כדורים בגב בזמן שניסו להימלט. אבל לצורך הנקודה שלי זה לא משנה – פורץ הוא פושע, וצריך לכלוא אותו, אבל אין הצדקה להרוג אותו. משטרת ישראל והתביעה הכללית: מצו את הדין עם דרומי. זו הדרך היחידה להציל את הנגב. אחר כך צאו למלחמה בפושעים שהפכו את הדרום לגיהנום, כי אחרת אין לו תקומה.

לחץ (או, איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב טרוריסטים)

מרתק ומדאיג כאחד לראות את התהליך העובר על ארה"ב אחרי ה-11 בספטמבר 2001, כשבראשה עומד נשיא לא מוצלח במיוחד, ימני קצת יותר מדי ונוצרי להחריד. הממשלה נוטלת לעצמה עוד ועוד סמכויות וחירויות על חשבון האזרח (והחוקה), וזאת בתירוץ הקלאסי של שמירה על בטחון המדינה. כל ישראלי מכיר את זה. וכך כולם למדו לקבל את "תיאטרון האבטחה" בנמלי התעופה: התורים הארוכים, החיטוט בחפצים, חליצת נעליים והשלכת בקבוקי מים ושמפו (מי היה מאמין שאפשר לפוצץ מטוס עם קצת 'הד אנד שולדרס'?!). כשהממשל הצליח לשלול את הזכות להביאס קורפוס מעצירים מסוימים, היו כאלה שהתקוממו – אבל הרוב, שלא מבין מה הוא בדיוק הפסיד כאן, קיבל את זה בשתיקה.

וכך כל תעלול-נעורים מטופש הופך למעשה טרור, מקפיץ מאות שוטרים ומכניס את האזרחים לחרדות. כך געשה השבוע העיר בוסטון, כשפרסומת מקורית לסדרת אנימציה הובילה לבהלת טרור, פאניקה בחדשות וברחובות, ומעצר של כמה צעירים שרק פיזרו שלטי-LED מהבהבים ברחבי העיר. אגב, אותם שלטים נתלו ב-20 ערים אחרות, בלי שום בעיה; ומסע פרסום של שבועיים הקדים את תליית אותם שלטים, אבל משטרת בוסטון כנראה לא שמה לב.

אם המטרה המוצהרת של ארה"ב היא להביא את הדמוקרטיה לארצות ערב (ומקומות אחרים), הרי שניתן לומר שמטרת הטרור היא פגיעה בחופש ובדמוקרטיה של המערב. כשזכויות חוקתיות נשללות בקלות כה רבה, כשהממשלה מנצלת את המצב לנטילת חירויות כמו האזנות סתר ללא צו שופט או עינויים ללא פיקוח וללא חשבון, אזי המצב הוא שאותם אישי ציבור שפועלים לכאורה לטובת האזרחים – בעצם מוסרים את הניצחון לאויב ברצון.

הדבר רלוונטי, כמובן, גם לארץ. היום, זה נראה טבעי לחלוטין לפתוח את התיק בכניסה לקניון, לתחנת רכבת, ואפילו למסעדה. זה הגיוני שיש בתי כלא בהם העצירים לא זכאים לראות עורך דין או שופט. זה ברור שעיתונים צריכים לקבל את אישור הצנזורה על כל ידיעה. ומובן מאליו שכל שוטר יכול לעצור אותך, לערוך חיפוש בביתך או במכונית, או לכפות עליך בדיקת אלכוהול. זה למען הביטחון, זה כדי להציל חיים.

אבל מי קבע שהחוקים צריכים לעשות חיים קלים למדינה? ההיפך הוא הנכון. החוקים, הנקבעים על ידי הפרלמנט (המורכב מנציגי האזרחים), צריכים להגן על האזרחים מפני הכוח הרב שיש לממשלה על זרועותיה השונות: משטרה, צבא, גביית מסים. כשהכנסת, הפרלמנט שלנו, מתחילה לעשות את ההיפך, היא מועלת בתפקידה. אבל בישראל, ארץ כל-ממזר-מלך, רואים חברי הכנסת את עצמם כריבונים ומושלים בעם; כאילו היו רחבעם, המודיע כי הממשלה ייסרה אתכם בשוטים, ואנו נייסר אתכם בעקרבים.

זיכרו את בנג'מין פרנקלין, שאמר: אלו המוותרים על חירות בסיסית כדי לזכות במעט ביטחון זמני, לא זכאים לא לזה ולא לזה. ויפה שעה אחת קודם.

והרי מבזק חדשות מיוחד

אין בישראל חוק. יש ספר המכונה "ספר החוקים", זה נכון, אבל תיאור קרוב יותר למציאות יהיה "המדריך השלם לפראייר". לא, בישראל יש רק חוק אחד: אל תיתפס. מותר לעבור קו לבן, מותר רק להאיט בתמרור עצור. מותר לא לשלם מס הכנסה. מותר למכור בסופר מוצרים שפג תוקפם. מותר לרמות, ולסחוט, ולהמר, ולהרביץ למי שלא מחזיר חובות מנופחים. מותר לחנות על המדרכה ולהוריד את הולכי הרגל לכביש, מותר לעצור באדום לבן רק לרגע לקנות פיצוחים (פ' רפה). מותר למכור מוצרים מחודשים כחדשים, מותר לפרוץ לבתים, לגנוב ולמכור את הסחורה. מותר לגנוב מכונית ולמכור אותה חזרה לבעליה, מותר לרמות את הביטוח (כי הם עשירים ומניאקים), מותר לתת שוחד, מותר לקבל שוחד, ומותר גם לעשות את שניהם באותו זמן. כן, גם אם אתה ראש רשות המסים, או ראש לשכת ראש הממשלה. כל זה מותר. רק אסור להיתפס.

אה, כן. ואם עיתונאים מציקים למשטרה שחוקרת את רצח תאיר ראדה ברשלנות וחובבנות (הפתעה!) – אז למשטרה מותר לסתום להם את הפה. ויפה שעה אחת קודם.